הגעתי פעם לישוב פלוני והעסקנים התורניים באותו מקום התאוננו בפניי על חילולי השבת המתרבים בישוב, ושאלו כיצד ניתן לחזק את התושבים בענין השבת, ולהביאם למצב שבו ירצו להיות שומרי-שבת.
העסקנים סיפרו על פעולות שונות שכבר נעשו בישובם בענין זה, אבל בינתיים ללא הועיל. 'מה אנחנו יכולים לעשות עוד כדי לחזק ולהתחזק בשמירת השבת'? – שאלו.
סיפרתי להם על מחזה שנחרט בליבי מימי ילדותי בעיר תל אביב. גם אז היתה תקופה שבה התרבו חילולי השבת בעיר זו, וראשי הציבור נכנסו בעובי הקורה כדי לחזק את חומת השבת.
אחת הפעולות הלא-שגרתיות שנעשו אז, ושהצליחה לעורר אנשים רבים, היתה כאשר יהודי הדור-פנים שָׂכַר מדי ערב-שבת משאית גדולה, והסתובב ברחובות העיר ותקע בשופר…
תקיעה זו היתה אמורה לבשר על כניסת השבת, אבל החזות המעניינת שנפרסה לפני התושבים, דיברה לליבם יותר מהרבה מלים.
זכורני שהיו כאלה שניסו להתנכל לפעילות זו, ולחסום את דרכה של המשאית, אבל היהודי ההוא המשיך בעקביות לצאת אל הרחובות מדי ערב-שבת ולתקוע בשופר.
היה זה כמובן בדור שבו הרמקולים וְיֶתר מַגְבְּרֵי-הקול עדיין לא היו בעולם, והשופר היה הכלי היותר-מתאים כדי להביא בפני הציבור את בשורת השבת.
אני, כילד, וגם חבריי בני גילי, חיכינו כל השבוע למשאית זו, וייחלנו לבואה.
'אולי תעשו גם אתם כמעשהו של היהודי התל-אביבי הדוּר-הפנים'? – הצעתי לאנשי הישוב ההוא, שהתאוננו על חילולי השבת המתרבים בישובם. 'תשכרו גם אתם משאית, ותסעו ברחובות הישוב, ותתקעו בשופר'.
מעלתו של השופר במקרה זה, הסברתי להם, מתבטאת בשני דברים. ראשית, אם תשתמשו ברמקולים, יתכן שהדבר יעורר עליכם את חמתם של מחללי השבת, אבל התקיעה בשופר אינה מחרישת-אוזניים, ולכן יש לה הרבה יותר סיכוי להתקבל בקרב התושבים.
ושנית, עצם המראה התקדימי הזה של תקיעת השופר, שאינה נראית במחוזותינו כל יום, יש בו כדי לעורר את הלבבות ולהביאם לידי המטרה הנכספת של שמירת השבת.
יכולני להעיד על יהודים רבים בתל אביב של אז, שהפסיקו לחלל שבת רק בגלל המשאית ותקיעת השופר שריתקו אותם למקומותיהם, וגרמו להם להתעוררות.
גם אני, כילד קטן, השתתפתי בהפגנה זו
כיון שהזכרנו את תל-אביב, וכיצד היתה נראית בימים-עברו שמירת השבת בה, נספר על דבר נוסף שהתרחש בעיר זו, בענין שמירת השבת. בשכונת פלורנטין בדרום תל-אביב, שם התגוררתי, היה אזור תעשיה קטן, עם כמה מפעלים, שאחד מהם היה מפעל לייצור מימיות.
במפעל עבדו כ-20 עד 30 פועלים, ואחד הלקוחות המרכזיים של המפעל היו אנשי הצבא הבריטי ששלטו כאן בארץ, ונלחמו בין היתר נגד הצבא הנאצי.
כילד, זוכרני אפילו את הצורה המיושנת שבה הרכיב המפעל את המימיות. כך או כך, בבית-העסק ההוא עבדו שעות רבות כדי לספק את צרכי הצבא.
עד כדי כך שאחד האירועים הבולטים הזכורים לי מאותה תקופה היא ההפגנה ההמונית של יראי-השם בתל אביב נגד פתיחת המפעל ההוא בשבת קודש.
כתוצאה מעומס-הייצור, ביקשו מנהליו להעסיק את הפועלים גם בשבת, והגאון רבי יצחק-ידידיה פרנקל זצ"ל, שכיהן בזמנו כרבה של השכונה (ומאוחר יותר כרבה של תל אביב), ארגן הפגנה נגד העבודה בשבת.
גם אני, כילד קטן, מתחת לגיל הפעוטות, השתתפתי בהפגנה זו, וזכורני שהמנהל הגוי של המפעל, שנמנה על האזרחים הבריטיים שהיו בארץ בשל שלטונה של הממלכה הבריטית על ארץ ישראל, ניגש אל הגרי"י פרנקל ואמר לו, 'הרי עבודתנו במפעל זה הינה פיקוח נפש, המותרת בשבת, ומדוע אתם מפגינים נגדנו'?…
רבה של השכונה השיב לו בעוז ובגאון, והסביר לו שאי-אפשר להשתמש במקרה הנוכחי בטיעון זה של פיקוח נפש. בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכם שלא יעבדו בשבת, וכדי לספק את הביקוש הרב של הצבא יוסיפו עוד משמרת בשעות הלילה, בין 12 ל-3, וכך תתוגבר כמות המימיות המיוצרת במפעל.
(מתוך 'שבת בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)