"ואת יהודה שלח לפניו" (מו כח)
"…לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" (רש"י)
רבינו עצמו היה מופלא ומופלג מאד, בכבוד התורה שחלק לחכמי התורה ולכל תלמידי החכמים, ולו צורבא מרבנן שצעיר ממנו בעשרות שנים, ואפילו בכבוד בחור צעיר שהכיר בו שהוא מעמלי תורה, כיבדו ורוממו לפי ערכו. כשראו את הנהגתו נזכרו בדברי הגמ' (כתובות קג:) על יהושפט מלך יהודה שקיים את הנאמר (תהילים טו. ד) "ואת יראי ד' יכבד", שכאשר היה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו: 'רבי רבי, מרי מרי'.
כל אימת שנפגש עם תלמיד חכם ובא איתו בדברים, היה כולו מלא כבוד והדר כלפיו, מנשק את ידיו ומכבדו בכבוד רב. בערוב ימיו הוזמן פעם על ידי גבאי בית כנסת, להשתתף בסיום סדר בש"ס שנלמד בו. מלבד רבינו השתתף באותה מסיבה תלמיד חכם נוסף, מרביץ תורה חשוב ובקי עצום, שהיה עדיין צעיר לימים. לאחר שרבינו דיבר התכבד אותו מרביץ תורה לדבר, הוא קם ודיבר בחריפות ובקיאות נפלאה כיד ה' הטובה עליו. רבינו שמעו והתמוגג מהנאה, ולא נחה דעתו עד שקם ממקומו ניגש אליו ונתן נשיקה במצחו.
כחלק ממסכת כבוד התורה המופלא שנהג רבינו בגדולי ישראל, ראו עד כמה חרד לכבודם, שמח בשמחתם והצטער בצערם. כאשר נודע שנחטף המטוס בו שהה הגאון רבי יצחק הוטנר, ראש ישיבת 'חיים ברלין', לשבי הירדני במדבר זרקא שבמדינת ירדן, הצטער מאד ולא אכל שום אוכל בשרי עד ששחררוהו.
נהגו רבי אסא ויטו סיפר, מה הביא אותו לרכוש רכב ולהסיע את רבינו: רבי אסא היה מלווה את רבינו פעמים רבות לביתו, וסיפר שלא אחת פגשו בראש ישיבת 'מיר', הגאון רבי חיים שמואלביץ, שהיה רגיל להגיע מפעם לפעם בימי שישי לבית בניו ובתו שגרים לא הרחק מהישיבה. וסיפר רבי אסא, שבכל פעם שהיה רבינו רואה את מרן הגר"ח יורד מהאוטובוס היה כואב לו, איך יתכן שאדם גדול ושקדן כזה, שכל רגעיו מדודים, יצטרך להטלטל באוטובוסים, כאשר הוא זקוק ללכת לאיזה מקום. כשראה רבי אסא את כאבו של רבינו, הקיש מכך על כבוד רבו, ורכש רכב שכאשר יצטרך רבינו ללכת לאיזה מקום – יהיה מוכן ומזומן לקחתו.
כאשר ראה תלמיד חכם מתייסר בחוליו, נחמץ ליבו וניכר היה שמצטער בצערו. רבינו היה בידידות נפש עם הגאון רבי בן ציון אבא שאול, ראש ישיבת 'פורת יוסף', שהתגורר בקרבת מקום לישיבה. ב-15 השנים האחרונות לחייו, היה הגרב"צ נתון בכסא גלגלים. מתי שהיה רבינו רואהו, היה פורץ בבכי על כך שתלמיד חכם כמותו שרוי בצער. המפגשים איתו לא היו נדירים. היו תקופות שכמעט בקביעות, כאשר יצא רבינו מהישיבה בשעה מסויימת, העבירו את הגרב"צ בכסא הגלגלים במדרכה הנגדית, למרות שזה המחזה היה כמעט קבוע, מיד כשראהו היה רבינו רץ לקראתו, דורש בשלום תורתו וחוזר כשדמעתו על לחיו, מכך שראה בעיניו ספר תורה שרוי בצער.
כך היה גם בערוב ימיו, כאשר שמע שהגאון מרן רבי עובדיה יוסף בעל 'יביע אומר' שרוי בצער וסובל מייסורים מחמת כאבים בגבו – רבינו הלך לבקרו. בדרך דיבר שזה לא רק סבל של גדול בישראל, אלא שבטח מפריע הדבר לשקידתו העצומה, וזה עצמו סיבה כפולה להתפלל להחלמתו. כאשר הגיע לבקרו, ביקש הגר"ע את ברכתו ופרץ בבכי. רבינו לא יכול היה לראותו בצערו, וביקשו בתחנונים שלא יבכה וברכו שיוכל לחזור לתלמודו.
ענין זה של כבוד התורה היה בנפשו, והיה מרבה לדבר על כך שזהו מן היסודות ההכרחיים במהות היהדות, וכל שכן בבנין הבן-תורה שהרי כל בסיס הקבלה של תלמיד מרבו, ומסירת התורה מדור לדור- תלוי בזה, שכן אם לא מכבדים את תלמידי החכמים – לא ילמדו מהם כראוי.
רבינו עצמו היה בזה דוגמא חיה לתלמידים: פעם השתתף בכינוס תורני, במהלך הכינוס הגיע אחד הרבנים עם תלמידים רבים, שברצותם לפנות דרך לרבם דחפו עבורו בכל הכח ופגעו בכלי כוונה בתלמידי חכמים אחרים. רבינו לא יכול היה לסבול את המראה, ועזב את המקום. היה זה ליל שישי והוא הגיע לישיבה למסור את השיעור ה'משמר'. הוא לא יכול היה להסתיר את כאבו, סיפר בזעזוע מה שראה והתבטא בצער על כך שלא מחה על בזיון כבוד התורה, באמרו: "על כך שאין מספיק כבוד התורה קשה לדבר ולמחות, אבל לראות בבזיונה – לא שייך!"…
ומדה טובה מרובה: אחד מתלמידי הישיבה שהיה מקורב לרבינו סיפר, שכמה פעמים שהיה נוכח כאשר נפגש עם גדולי ישראל, ובפרט עם ידיד נפשו, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, אותו ואת משנתו העריץ רבינו מאד, בכל פעם כזו הרגישו את האור בעיניים, ועד כמה השאירה הפגישה על רבינו רוממות מיוחדת.
אפילו כשנפגש בשמחות ואירועים עם מרביצי תורה בני גילו וצעירים ממנו, ראו איך מכבדם בכבוד מיוחד, בפרט אם היו אלו כלי קודש, ראשי ישיבות ויושבי על מדין – כבדם מאד. למשל, שישב בכותל המזרח בשמחה ונפנה לצאת לדרכו, נפרד מאלו שישבו לידו ונהג בהם גינוני כבוד. פעם השתתף בשמחת ברית מילה, וכאשר יצא מאולם השמחה אמר לו מישהו, שכאשר יצא לא לחץ את ידו של תלמיד חכם שנכח שם, וחזר חזרה לאולם לברכו לשלום. דברים דומים אירעו כמה וכמה פעמים.
בתוך הישיבה עצמה, ראו באיזה כבוד והדר נהג רבינו ברבני הישיבה. סיפר הג"ר ישראל בערל, מרבני הישיבה, שכאשר היה מגיש לרבינו את האוכל כשהישיבה שכנה בבנייני דיסקין, הקדים רבינו בקביעות והוריד חלק ממנתו, והוסיפה למנת חתנו ר"מ הישיבה הגרח"ד אלטוסקי, בלי שידע מכך, והיה אומר שעושה זאת כדי שיהיו לו כוחות בשקידתו המיוחדת. בקריאת שמע וחזרת הש"ץ לא הסתפק בענוותנותו בזה שהוא עצמו, ראש הישיבה, גמר, אלא היה ממתין למשגיח הגה"צ רבי זיידל אפשטיין שיסיים.
פעמים רבות, כאשר היה בקדמת בית המדרש וראה מרחוק את המשגיח מתקרב, היה מתיישב כדי לקום בפניו כשיכנס. מספר הרה"ג רבי שמואל לינטופ, שפעם ישב ולמד בקדמת הכניסה לבית המדרש, והנה לפתע מגיע רבינו ומתיישב במהירות. הוא הופתע ולא הבין מה הבהילות שבישיבתו. אולם כעבור דקה הבין, כאשר נכנס הגה"צ רבי זיידל להיכל, ורבינו קם לקראתו מלוא קומתו. מחזה זה ראו תלמידי הישיבה פעמים רבות כשנזדמנו הזדמנויות כאלו, לפעמים היה מוסיף לאחר שקם, ואומר לתלמידים שישבו בקרבתו וקמו כנ"ל: "קיימנו מצות עשה דאורייתא 'והדרת פני זקן' – זה שקנה חכמה".
כבוד לתלמידי החכמים ובני התורה שבישיבה
גם בתלמידי חכמים שהיו צעירים ממנו בעשרות שנים – נהג כבוד והדר. למעלה מזאת, אפילו בתלמידיו שלו שזכו לצמוח לתלמידי חכמים – נהג כבוד רב, ואם נוצר מצב שרצו לעזור לו, סירב בתוקף, ואמר: "אתה הרי תלמיד חכם, ואיך אסכים להשתמש בשונה הלכות?!"…
אפילו מידת התייחסותו לבני הישיבה היתה בכבוד מופלג, והיה מביא את שהיה שגור בפיו של הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, שאמר בדרך צחות על אמרם ז"ל: "תורה מונחת בקרן זווית", מהו כפל הלשון קרן זווית? הן קרן זה פינה, וזווית גם היא פינה? אלא, כל כך צר וקטן הוא המקום שבו התורה מונחת בבריאה פינה שבפינה (ובשפתו: אין דעם וינקל פון וינקל) וכל כך הרבה מנסים, להוציא ולהפריע לבני התורה מלשהות באותה פינה, כנגד זה יש לרומם ולגדל את בני התורה.
הנהגה זו ראו התלמידים בהתייחסותו לתלמידי חכמים, שהיתה מלאה כבוד והדר. לא אחת כשנכנס למעונו תלמיד חכם, ולו צעיר לימים, היה קם על רגליו. כשאותו ת"ח או רב או מחבר ספר תורני, היה מציין את מקום רבנותו או את שם ספרו – כל הדיבור איתו היה בהדרת כבוד. אחד מבני הישיבה שאביו ת"ח שמשמש כרב באיזה מקום, סיפר שרבינו היה תמיד דואג לגדל אצלו את מעמדו של אביו כרב ות"ח, ותמיד כשהיה מדבר איתו בשאלות שנוגעות להלכה, היה אומר לו שידבר בזה גם עם אביו, שהרי הוא ת"ח ולפעמים כשניגש לשאול אמר לו מראש: למה לא תשאל את אביך? ורק אז ענה לו את תשובתו שלו.
כאב לו שמכבדים דברים אחרים מלבד תורה ויראת שמים, וכן תמכין דרבנן וכד'. פעם נקלע לאירוע שאנשים יראי שמים כיבדו אדם רק מחמת דברים חיצוניים. רבינו כאב את הדבר, וכשדיבר על כך לאחר מכן אמר בכאב: "האם תלמיד חכם גם היו מכבדים כך? האם יש סיבה לכבד אדם כך מחמת סיבה חיצונית, שאינה נוגעת לתורה ומצוות?"… לא הפריע לו שהלה נתכבד, הפריעו לו גינוני הכבוד וההערצה שלא אמורים להיות אצל בני תורה, רק למי שהכבוד נובע מההערכה לפעלו בקשר לתורה ומצוות.
גם בתוך הישיבה ראו איך הוא מכבד ומגדל את תלמידי החכמים, ובכלל לכל האברכים הצורבא מרבנן עמלי התורה. כידוע כמה רבינו תבע מבני הישיבה לשמור על סדרי הישיבה. דבר זה היה בנפשו, וכאב לו לראות אברכים שמאחרים. פעמים רבות היה יושב בפתח בית המדרש בתחילת הסדר, לעודד את ההגעה בזמן. ופעם התבטא שכל הקושי העצום שיש לו מהנסיעות מתוך הטינוף ומתוך הטילטול (כל' חז"ל), זה יותר קל עבורו מאשר לראות אברכים מאחרים לסדר…
פעם הציעו לו לשים שעון בו יחתמו האברכים, וזה יזרזם לבוא בזמן. רבינו הסכים והמכונה נקנתה. לאחר מכן החליט רבינו שלא ישימו את השעון, שכן למרות הענין הנשגב שיבואו בזמן, אין זה מכבודה של תורה שאברכים יהיו כעובדים במפעל, וויתר על ענין זה.
גם בין בחורי הישיבה היה שומר על כבודם, ומדבר אליהם ברוממות. הוא היה פונה לבחור בלשון "כבודו אמר…" וכד' בפרט את בני העליה המיוחדים בשקידתם והשקעתם – רומם בצורה נפלאה. פעם ראה על רצפת בית המדרש כדורי אבק, ואמר לאחד מבני הישיבה שצריך לדבר עם האחראים לנקיון שינקו זאת. אותו בן תורה שראה שהדבר מפריע לרבינו, התכופף והחל לנקות בידו, אולם רבינו נתן לו סטירת חיבה על היד, והעיר לו בגערת חיבה: "לא עם היד, אתה בן תורה!"…
(מתוך הספר 'מגדלתו ומרוממתו')