לא שנו אלא נחש
על הפסוק "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס" (במדבר כ"א, ז') הביאה המשנה בראש השנה (כט.) 'וכי נחש ממית או נחש מחייה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאן היו נימוקים'.
ומכאן תימה גדולה! כיון שעיקר הריפוי שהגיע לישראל מנחש הנחושת, היה במה שנשאו עיניהם וליבם לאביהם שבשמים, מה יש צורך בנחש עצמו, וכי לא יכל להודיע להם משה, שיביטו וישימו עיניהם וליבם לאביהם שבשמים ומתרפאים?
יסוד גדול בחיוב האמונה בבורא עולם נאמר כאן, הפסוק אומר "ומבשרי אחזה אלוקַ" האמונה של כל יהודי צריכה להיות אמונה חושית! לראות את האמונה בכל דבר! לא די בהרגשת האמונה בלב, אמונה כזו תלויה היא בזמנים ומצבים, רק אמונה חושית שאדם מחדיר לעצמו, כשרואה בכל דבר הסובב אותו 'רבונו על עולם' – היא תעמוד לו ותלוהו כל ימי חייו.
הקב"ה ציוה לשים נחש הנחושת, כדי שכשישאו ישראל עיניהם למרום, לשעבד ליבם לאביהם שבשמים, להבין שהוא הסובב והמסובב כל דבר ומקרה, יראו את נחש הנחושת, ויאמרו, הנה הנחש נשכנו וכמעט מתנו, ועכשיו כששמים אנו מבטחנו לשמים, הרי הנחש דומם כנחושת מבלי יכולת להזיקנו, ויבינו כי לא הנחש ממית או מחייה אלא הקב"ה!!
מבשרי אחזה אלוקים! זו דרגת האמונה הגבוהה ביותר, לראות ולהבין שלא הנחש ממית, לראות בכל הסובב אותנו שהכל בסיבת המסובב בורא כל העולמים!
בספר אהל משה מובא מעשה נפלא של המחשת האמונה: הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל ראש ישיבת טלז, ליווה פעם את הגאון רבי מרדכי פוגרמנסקי זצ"ל לעיר ווין לטיפול רפואי, בחשבם שאפשר שהרופאים שם יכול לעזור לו מזה שסבל מכאבי ראש נוראים.
כיון ששמעו רופאי המקום שהיו מתלמידיו של המחדש של חכמת הפסיכולוגיה ד"ר פרויד שר"י, שהעילוי המפורסם בא להם לטיפול רפואי, החליטו להכנס קבוצה מהם להכירו ולהתפלסף איתו על היהדות ושאר חכמות.
שאל אחד מהרופאים לרבי מרדכי, איננו מבינים אותך הלא אומרים שאתה עילוי שבעילויים ופיקח שבפיקחים ואיך אתה לא רואה את הריקנות של דתך דת היהודים? אמר להם רבי מרדכי, הלא בדת היהודים אין כאן ריקנות, הכל מכוון עד חוט השערה. שוב אמרו לו הרופאים, הלא יש לנו דוגמא למה שאמרנו, דהנה כתוב במדרש 'פסל של נבוכדנצר צועק כל היום ה' הוא אלוקים', ועל זה שאלתנו, ממה נפשך, אם זה פסל, איך יתכן שצועק? ואם כבר יכול לצעוק, כיון שיש כוחות לע"ז, וכי ע"ז – הפסל יצעק שה' הוא האלוקים, הלא הע"ז יצעק שהוא עצמו הוא האלוקים?! הרי שבתורתכם כתוב דברים שאין בהם טעם, ועל איש פיקח כמותך לעזוב את הדת שלך…
אמר להם ר' מרדכי ביאור המדרש הוא כ"כ פשוט, ניקח לדוגמא, אם אתה סוטר את האוויר בידך האם היד תכאב מזה שהכית את האוויר? התשובה לזה פשוטה, שלא יתכן שום צער מזה, כיון שהיד אינה מרגישה כלום מהכאה באוויר. אבל אם לדוגמא, אמר שוב ר' מרדכי לרופאים, תכה בידך בחוזק את הפסל, האם תכאב ידך מזו ההכאה? התשובה לזה ברורה שתרגיש צער בידך שהכית בה בחוזק דבר העשוי מברזל או עץ קשה, ותיכף ומיד תסתכל מאיפה בא לי הכאב הזה, ותראה הפסל לפניך העשוי בכ"כ הרבה חכמה [הציורים והפיסולים], ותאמר לעצמך מי מסוגל לעשות פסל כזה עם כ"כ הרבה חכמה וכוח הציור? וכי יתכן שחכמה כזאת באה ממילא או מפצצה גדולה שאירעה לפני מאה מיליון שנה? ודאי שלא יתכן דבר זה!! לכן מי שמבין עניין בלי שום חשבונות עצמיים, גם מפסל יכול לבוא לידי הכרה בבורא העולם, והביאור במדרש הוא שהפסל בעצם מציאותו הרי הוא צועק ה' הוא האלוקים ואפילו מפסלו של נבוכדנצר יכול האדם לבוא ולצעוק בכל יום ה' הוא האלוקים.
מרן הרב שך זצ"ל היה נוהג תמידין כסדרן לחזור על האמונה החושית הנראית כל יום לכל אחד באומרו: 'מה בן אדם צריך בעוה"ז? חום, קור, אוויר, מים, אוכל, הכל מסודר ומוכן לפניו!' והוא היה דופק על השולחן ואומר: 'הגידו לי, השולחן הזה נעשה לבד? מקרשים ומסמרים לבד נהיה שולחן? הרי נגר עשה את זה! רק פרא אדם לא יבין זאת! שום דבר לא נהיה מעצמו בלי שמישהו עשה אותו, וא"כ הרי "מבשרי אחזה אלוק", כל הבריאה אומרת רבונו של עולם! לא טוב לו?! מה חסר לו? הוא קם בבוקר ופותח את העינים ורואה בריאה שלימה מסודרת, שמש אור וכל הנצרך לחייו ובריאותו'.
מספרים על אדמו"ר אחד, שהיסב לשולחן עם חסידיו, ושאלם לפתע: מאמינים אתם בבורא עולם? ענו כולם פה אחד: איזו שאלה היא זו ואמרו שמע ישראל וגו'! אמר להם האדמו"ר: תדעו שאני איני מאמין!! שאלו כולם בתמהון: רבי איך זה אפשר שהרבי לא יאמין ח"ו? שאלם האדמו"ר: האם אתם מאמינים שדבר זה שאנחנו מסובים על ידו זהו שולחן? ענו החסידים: האם להאמין אנו צריכים שזהו שולחן, הלא אנו רואים בעינינו שזהו שולחן, והשיב להם האדמו"ר: כן הוא בעניין האמונה בבורא עולם, אין שייך כאן אמונה, רק ידיעה, וכי הננו נזקקים להאמין שיש ה' בעולם, הלא רואים אנו זאת בחוש! בעינינו רואים אנחנו שיש מנהיג לבירה! ואין שייך לומר שיש לי אמונה בזה אלא שיש לי ידיעה בזה!
(דרשו – הרב בנימין גולד)