יעקב א. לוסטיגמן
בגיליון 'לקראת שבת' שיראה אור בעז"ה מחר יום חמישי, הבאנו שיחה עם אחד מוותיקי הפעילים בארגון 'אחינו', הרב ישראל דחבש, ששיתף אותנו בתקופה בה החל את הפעילות לקירוב רחוקים. בשורות הבאות נביא קטע אחד מתוך המאמר המלא.
"הגענו לשבת בשכונת 'בית הכרם' בירושלים, שם גרו ההורים שלי, ופשוט התחלנו לאסוף ילדים לאמירת תהילים. אני ארגנתי תהילים לבנים, אשתי ארגנה פעילות מקבילה לבנות, חילקנו ממתקים ולימדנו אותם לומר 'שמע ישראל' קצת הלכה בסיסית, קצת פרשת שבוע, קצת השקפה יהודית. פעילות קלילה ונחמדה שהילדים יצאנו ממנה מרוצים ומאושרים.
"שבת לאחר מכן נסענו שוב וכך במשך שנים היינו נוסעים כל שבת לירושלים, לא וויתרנו אף שבת. כשנהיה לנו קצת קשה להיות כל כך הרבה אצל ההורים שלי וכבר היו ילדים וזה לא היה אפשרי, שכרנו דירה במיוחד בשכונת בית הכרם, והיינו מתגוררים בה רק בשבתות.
"כל השבוע גרנו בבני ברק, שם דבקתי במורי ורבי הגאון רבי שמעון בעדני שליט"א, אבל שבתות היינו עושים בירושלים.
"פעילות עלתה לא מעט כסף, המאמצים נשאו פירות והתחילה התעוררות של תשובה בשכונה, כמובן שהיינו צריכים להקים גני ילדים ששם יכולנו לחנך את הילדים לתורה ומלצוות, ולאחר מכן לשבץ אותם בחינוך תורני, הקמנו אז גם ישיבה לנערים מתושבי השכונה שרצו ללמוד תורה, פתחנו בתי כנסת וניערנו את השכונה כולה.
"כמובן שהסטרא אחרא לא ויתר בלי מלחמה. קמו עלינו תושבים וניהלו נגדנו מאבקים, הפיצו פשקווילים ברחובות, השמיצו אותי באופן אישי, הגישו נגדנו תלונות במשטרה ועתירות לבתי המשפט, ואכן הם נחלו הצלחות פה ושם, הוציאו לנו צווי סגירה, סגרו לנו בית כנסת, נאלצנו להעביר את הפעילות ממבנה אחד למשנהו, ולנהל מאבקים משפטיים שכמובן עלו גם הם כסף.
"את כל המימון הזה הייתי משיג מתרומות. לא השתייכתי לארגון כלשהו. הייתי פונה ליהודים טובים, מספר להם על הפעילות והם היו תורמים איש כמתנת ידו וכנדבת לבו.
"האמת שהתביישתי מאוד, אבל מורי ורבי הגר"ש בעדני שליט"א המריץ אותי ודחק בי לקבץ תרומות. הוא היה יושב איתי בכולל היינו לומדים ביחד, ואז הוא היה אומר לי "ישראל, אני רוצה שתאסוף עכשיו כסף, מהאברכים בכולל. תעבור עכשיו בין האברכים ותושיט את היד שלך לבקש נדבה למען הפעילות שלך".
"אני התביישתי וניסיתי להתחמק אבל הוא היה מצווה עלי: עכשיו! אני יושב כאן ומסתכל, אני רוצה לראות שאתה אוסף כסף! כך הייתי מסתובב בין החברים שלי ומבקש נדבה, התביישתי מאוד, אבל הרב לא ויתר לי, הוא רצה לשבור את הבושה שלי, ללמד אותי שאוכל להיות עם עזות דקדושה.
"העזות הזאת, שקניתי אז באותם סיבובים של קיבוץ נדבות, תרמה לי רבות בפעילות ברחובות. כבר לפני כן לא הייתי ביישן גדול, אבל לאחר מכן קיבלתי אומץ גדול יותר, ולא פחדתי משום דבר, עד היום אני עוד פועל מכוחה של אותה עזות בחסד ה' עלי וברחמיו הגדולים".