בפרשות אלו אנחנו זוכים לעסוק בדמותו המיוחדת של יוסף הצדיק, מי שמסמל מצד אחד את השיא של יכולת העמידה בניסיונות הקשים ביותר, ומאידך הוא גם מסמל את המצב של "ויריצוהו מן הבור", כשברגע אחד הנער שנמכר לעבד, האיש שבילה 12 שנה בתנאי כליאה קשים במיוחד, אחרי שנים של עבדות, יתום מגיל צעיר, זרוק מכל העולמות, פתאום ברגע אחד הוא יוצא החוצה, רוחצים אותו מלבישים אותו, מסדרים אותו וכעבור זמן קצר מאוד ממנים אותו להיות משנה למלך…
למעשה אנחנו רואים דבר פלא. כל אחד מאתנו יכול להצביע על איזה חבר שהיה לו בשנות הילדות, שאף אחד לא צפה לו גדולות ונצורות, ובכל זאת הוא הגיע לדרגות יוצאות דופן.
אנחנו רואים שלפעמים דווקא הילד הכי דחוי בחברה, זה שלא שיתפו אותו במשחקים, ושלא היו לו חברים, לפעמים הוא גם בא מבית שלא תמך בו, בלשון המעטה, ובכל זאת, הוא הצליח בחיים ויצא שמו לתהילה כתלמיד חכם מופלג, רב קהילה, מחבר ספרים תורניים, או לחלופין איש עסקים אמיד ותומך תורה יוצא דופן.
כשאנחנו רואים את זה אנחנו עומדים ותוהים.. איך זה קרה? איפה הסתתרו הכישרונות האלה כשהוא היה ילד, או בחור צעיר בישיבה. למה מכל הבחורים המוצלחים שלמדו בישיבה, אף אחד לא יצא מורה הוראה כזה גדול, ודווקא הוא הצליח מעל ומעבר למצופה?
והתשובה היא, שההצלחה של אנשים לא בהכרח קשורה לשאלה אם הם היו פחות מוצלחים ומקובלים בתור ילדים ובחורים… או שהם היו יותר מוצלחים.
במה זה תלוי באמת?
בואו נחזור רגע ליוסף הצדיק ונתבונן בניסיון הקשה שהיה לו. הוא נזרק מכל העולמות, נמכר לעבד, עד שהוא כבר הצליח קצת בתור עבד, הוא עמד בניסיון גבורה והושלך לכלא. 12 שנה הוא לא ראה אור יום. 12 שנה, והוא לא רואה את הסוף. אף אחד לא אמר לו מראש, שיום אחד הוא יצא מהכלא. אולי הוא יישאר שם עד יום מותו? אין לו שום מושג.
לכאורה, כל אדם אחר בעולם, כשהיה מגיע לכזה מצב היה מאבד צלם אנוש. בוודאי היה מאבד את יראת השמים שלו רח"ל. הרי מה מחזיק אותנו במסגרת? החברה, המשפחה, המחויבות הקהילתית, יש גם יראת שמים, אבל אדם שהושלך לבור וכבר שכח איך נראית צורה של יהודי, כמה אפשר לצפות ממנו.
ובכל זאת, יוסף הצדיק עומד בצדקותו, לא מאבד לרגע את המעמד שלו כאחד מי"ב שבטי י-ה. הוא עם אותה יראת שמים, אותה אמונה תמימה ויוקדת, כשמוציאים אותו החוצה הוא אומר שוב ושוב שזה הכל מאת הבורא יתברך, הוא אין לו שום דבר מעצמו, הוא לא חכם ולא מבין, זה רק הקב"ה נותן לו חכמה.
מה התוצאה של התנהגות כזאת? אדם שעובד את הקב"ה רק בשביל הקב"ה בלי שמישהו יראה אותו, בלי שמישהו יעריך אותו על כך לבד מהקב"ה בכבודו ובעצמו, אדם כזה זוכה להיות מלך!
יש פה חיזוק מאוד גדול גם לאנשים בני זמנינו, במיוחד בשנות הנעורים, אבל לא רק. מסתובבים בינינו בחורים, ילדים, אברכים, נערות ועקרות בית, אנשים שמרגישים שאין להם כלום בעולם. היחסים עם הקרובים לא טובים במיוחד מסיבות כאלו ואחרות, המשגיח בישיבה 'שם עליו עין עקומה', בין החברים לא מתייחסים אליו, משפילים אותו. לפעמים הוא גם סובל מאיזה מום גופני או לקות כלשהי, או אלף ואחת סיבות אחרות שגורמות לו להרגיש נחות, וגורמת לאחרים להרגיש שהוא נחות מהם.
יושב בחור כזה, וכשמגיע רגע של ניסיון, מה הוא חושב לעצמו? עבור מי אני נלחם, למה שאתאמץ להתגבר על היצר, מישהו יעריך אותי? אם אני עכשיו אלמד שעתיים ברציפות, מישהו ישים לב בכלל? מישהו יאמר לי על זה מילה טובה? אני אלמד מסכתא שלמה ישר והפוך, אבא שלי יאמר לי מילה טובה? הוא יקנה לי מתנה קטנה? או שהוא רק יגיד 'כל הכבוד' בחצי פה וימשיך בעיסוקיו בלי להעריך את המאמץ שנמשך חודשים ארוכים?
בחור יקר! אברך חביב! יש מי שמעריך. יש מי שישים לב וייתן לך הרבה יותר ממחמאה או מתנה קטנה. יש את הקב"ה שעוקב אחריך ורוצה לראות איך אתה מתנהג, והוא ייתן לך הרבה הרבה יותר ממה שאתה יכול לדמיין. לא רק שם בעולם הבא… גם כאן, בעולם הזה! סוף הכבוד לבוא, והרבה דרכים למקום כדי להניח על ראשך את כתר המלוכה.
ניסיון העוני
אני רוצה לספר הפעם סיפור נורא, שקראתי המראה לנו מה הכח של התגברות על הניסיון למען שמו באהבה, רק למען הבורא, בלי שום סיבה אחרת.
הסיפור היה לפני כ-100 שנה מן הסתם, כשיהודי בשם ר' דוד ברונר היגר מאירופה לארה"ב, יחד עם אשתו וילדיו.
כשהגיע לארה"ב חשכו עיניו. התברר לו ששם חייבים לעבוד בשבת רח"ל. מי שלא עובד בשבת, בעל העסק מפטר אותו בלי לחשוב פעמיים. אין דבר כזה לקבל יום חופשה מדי שבוע.
אבל ר' דוד לא חשב לרגע לעבוד בשבת. הוא חיפש עבודה והחל לעבוד כשוליה של נגר. הוא בא לעבודה ביום שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, ובשישי אחר הצהרים הוא אמר למעסיק: "סיימנו להיום, עוד מעט נכנסת השבת, אני הולך הביתה להתארגן, נתראה ביום ראשון בבוקר".
המעסיק הסתכל עליו בעיניים צוחקות: "לא נתראה ביום ראשון ידידי, אם אתה הולך עכשיו, אתה מפוטר!".
הוא פוטר, קיבל כמה גרושים עבור העבודה שעבד בימים שעברו עד שבת, וביום ראשון בבוקר החל לחפש עבודה חדשה. תוך יומיים שלושה מצא עבודה, וביום שישי הוא פוטר בשנית, וכך הוא החליף בכל שבוע עבודה ממנה פוטר בסופו של אותו שבוע, פעם הוא עבד כעוזר לאינסטלטור ופעם במפעל לעיבוד עורות, פעם הוא עבד כמנקה רחובות ופעם כעובד במכבסה.
את הפרוטות שהיה מקבל חלף עבודתו הקשה היה משתמש כדי לקנות מעט אוכל לילדים ולשלם שכר דירה, וכך הם שרדו מיום ליום ומשבוע לשבוע בתנאים קשים ביותר.
אחרי מספר חודשים, הוא כבר החליף עשרות עבודות ו'נשרף' אצל כל בעלי העסקים באזור. יום ראשון עובר והוא לא מוצא עבודה, יום שני עובר גם הוא, וכך הוא מוצא את עצמו מגיע ליום שישי ולשבת, בלי שעבד השבוע אפילו יום אחד. עובר שבוע נוסף ואין עבודה, ובתוך זמן קצר הבעלים של הדירה הבין שהוא לא עומד לקבל מהם כסף בקרוב, הוא בא עם שניים או שלושה גברתנים, שפשוט זרקו את כל משפחת ברונר מהבית, והזהירו אותם שאם לא ישלמו את השכירות על השבועות האחרונים בתוך כך וכך ימים, רע ומר יהיה סופם.
הם יצאו לרחוב, ר' דוד עם אשתו והילדים, חיפשו מקום לשהות בו, ומצאו איזו מדשאה מטופחת בפאתי העיר, התיישבו על הדשא והשתכנו במקום. מעכשיו הם גרים כאן, על הדשא. באמריקה קוראים לזה 'הומלסים', ולמרות שהתופעה הזאת של 'הומלסים' קיימת שם עד היום, בדרך כלל מדובר באנשים בודדים. משפחה שלמה שמתגוררת ברחוב, זה דבר חריג מאוד.
עבר שם יהודי שומר תורה ומצוות שהבחין בהם, ונחרד. "מה זה? מה אתם עושים פה", הוא שאל, ור' דוד סיפר לו את הסיפור המלא. הוא לא מוצא עבודה שבה אפשר לשמור שבת, ולכן הוא נשאר בלי עבודה ובלי שום הכנסה…
השיב לו היהודי כשחמלה גדולה נשקפת מעיניו: "הייתי מכניס אתכם לביתי, אבל גם אני נמצא במצב כלכלי דחוק מאוד, אין לי מקום בבית, אבל יש לי חדר קטן בעליית הגג, שדרכו עוברת הארובה, אולי תוכלו לגור שם בחדר הזה, עד שתמצאו פתרון טוב יותר". האיש הסביר להם שלא מדובר ב'מציאה' גדולה, כי הארובה קצת סדוקה, והעשן יוצא ממנה וממלא את החדר הקטן מעת לעת, אבל זה מה שהוא יכול להציע להם.
ר' דוד ורעייתו השיבו מיידית שהם מקבלים את ההצעה. אולי יש שם עשן אבל לפחות יש ארבע קירות וגג. וכך הם מצאו את עצמו משתכנים בתוך חדר שחור משחור, פיח ממלא אותו מכל הכיוונים, ולפעמים גם עשן מחניק. הם פתחו את החלון ודאגו לאוור את המקום כמה שהצליחו, במיוחד כשיצא עשן מהארובה, כדי שלא יחנוק אותם למוות רח"ל".
שחורה אני ונאווה
עוברים כמה ימים, אולי גם כמה שבועות, ובני המשפחה הפכו שחורים מהפיח. הם היו נראים כמו כושים, כל גופם היה שחור משחור.
באחד הימים, יצאו הילדים לשחק בחוץ, והנה עובר שם יהודי שכבר מזמן שכח איך צריך יהודי להתנהג. הוא רואה ילדים משחקים, וצליל השפה שלהם נשמע לו מוכר מאוד. הוא התקרב אליהם ונוכח לדעת שאוזניו לא הטעו אותו. הכושים הקטנים האלו שמשחקים על הדשא, מדברים אידיש!
היהודי נפעם. כושים דוברי אידיש? על כזה דבר הוא עוד לא שמע מעודו. ניגש אלח הילדים השחורים ושאל אותם: "קינדערלאך, פון אוו זיינט איהר, וווי אזוי קענט איהר רעדן אידיש???".
הילדים הסבירו לו בפשטות שהם לא כושים, אלא לבני עור.
שאל אותם היהודי אם כן איך קרה שהם שחורים כל כך, והם השיבו לו "אם תבוא לגור איתנו בבית שלנו כמה ימים, גם אתה תהיה כושי שיודע אידיש…".
"אני חייב לראות איפה אתם גרים", הוא אמר והם לקחו אותו לעליית הגג והראו לו. שם, בעליית הגג הוא פגש את ר' דוד שישב ועיין בספר. "למה אתה לא הולך לעבוד?" שאל את ר' דוד ברונר, "איזה מן אבא אתה שאתה מגדל את הילדים בכזה מקום מזעזע ולא מוכן לצאת לעבוד?".
אמר לו ר' דוד שהוא דווקא היה שמח לעבוד, אבל לא בשבת, ולכן מפטרים אותו מכל מקומות העבודה.
היהודי התרגש למשמע הדברים, הוציא מהכיס את פנקס ההמחאות וכתב לר' דוד צ'ק על סכום של חמש מאות דולרים. "זה יספיק לך לפתוח עסק משלך שבו תוכל לשמור שבת, וגם לשכור דירה לתקופה הקרובה עד שתתחיל לראות רווחים ולממן בעצמך את השכירות שלך".
רבי דוד לקח את הצ'ק בשמחה רבה, הודה ליהודי הנדיב מקרב לב, ונשא עיניו לשמים בתודה.
אבל כששבה רעייתו של ר' דוד הביתה ושמעה את הסיפור, היא לא התלהבה בכלל: "היהודי הזה שנתן לך את הצ'ק, הוא שומר שבת?", היא שאלה. ר' דוד הודה שהאיש לא נראה כמו אחד ששומר שבת, אבל אין לדעת, אולי הוא כן שומר. עובדה שהוא נותן צדקה בכזה סכום עצום…
"נלך לשאול אותו אם הוא שומר שבת או לא", השיבה הרעייה בפסקנות. "אם הוא לא שומר שבת, אנחנו לא צריכים את הכסף שלו. לא נאכיל את הילדים שלנו כסף שקיבלנו מיהודי שמחלל שבת רחמנא ליצלן. זה יזיק לחינוך שלהם ולטהרת הנפש שלהם".
הם הסתכלו בצ'ק, ראו את הכתובת של היהודי הנדיב, ופנו לביתו כדי לשאול אותו: "האם כבודו שומר שבת?".
היהודי הנדיב קצת נעלב מהשאלה, אבל ענה את האמת. "לא. אני לא שומר שבת"…
הצ'ק הונח אחר כבוד על השולחן, הם הודו לו מקרב לב על הנדיבות שלו ועל הרצון לעזור, אבל הסבירו שהם לא יכולים לקחת את הכסף, איזה מן חינוך זה, להראות לילדים שאנחנו שומרים שבת, אבל אין לנו בעיה עם כסף שמישהו אחר נותן לנו, גם אם הוא הרוויח אותו על ידי חילול שבת…
עשירות מופלגת…
יצאו השניים מביתו של העשיר ההמום, והוא גם קצת נעלב וגם קצת כעס. הוא סיפר לאשתו בכעס לא מוסתר על האיש והאשה שהיו פה, הם מגדלים ילדים בחדר מלא פיח ועשן, ולא מוכנים לקבל עזרה רק כי אני לא שומר שבת.. אנשים הזויים וחסרי אחריות.
אחרי כמה דקות הוא שכח מהסיפור, והמשיך את סדר יומו כרגיל.
למחרת בבוקר, בשעת בוקר מוקדמת, הוא מתעורר ורואה את אשתו מסתובבת בבית. "מה קרה?", הוא שואל, "למה את לא ישנה?". האשה השיבה שההקרבה של אותם יהודים למען השבת לא נותנת לה מנוחה. היא לא מסוגלת לישון. "תראה באילו תנאים הם חיים ובכל זאת הם לא מוותרים על השבת. ואנחנו? פעם אמרנו שזה פיקוח נפש, שברגע שיהיה לנו קצת כסף נחזור לשמור שבת. עכשיו לא חסר לנו כסף ואתה עדיין עובד בשבת, למה שלא נשמור גם אנחנו את השבת?".
העשיר צחק צחוק גדול… "החלטת לחזור אחורה, אה? יפה יפה, פתאום את מתגעגעת לעיירה… אנחנו פה באמריקה, גברתי, כאן לא שומרים שבת. מה את מדברת שטויות".
הוא המשיך לצחוק, התארגן ויצא לעבודתו. יש לו עסק גדול לנהל.
אבל היא המשיכה 'להתבשל' עם העניין, ולבסוף הודיעה לו… "תבחר… אני שומרת שבת. אם אתה רוצה לשמור שבת, אני נשארת כאן, אם אתה רוצה להמשיך לחלל שבת, תסתדר לבד עם הכסף שלך. אני אלך לגור איתם בחדר השחור והמפוחם, ואשמור שבת!".
הוא שוב צחק והיה בטוח שזאת סתם התפרצות של נוסטלגיה שתעבור תוך כמה שעות, אבל ביום שישי כשהיא עמדה בדלת והתכוונה לצאת מהבית הוא הבין שהיא רצינית…
בשלב זה התחלף הצחוק בתחנונים. "בבקשה תישארי", הוא אמר לאשתו, "את יכולה לשמור שבת, אני לא אפריע לך. אפילו תדליקי נרות, לא אכפת לי…".
אבל היא בשלה: "אני לא מוכנה לחיות עם בעל מחלל שבת, ולא רוצה לגור בבית שנקנה מכספים של חילול שבת, אלא אם כן תחזור בך ותקבל על עצמך לשמור שבת".
אחרי דין ודברים, הוא הבין שאין ברירה ואם הוא רוצה להישאר נשוי, הוא חייב לשמור שבת.
היא רצה לקנות כמה דברים והחלה להכין את מאכלי השבת האהובים שזכרה משנות ילדותה באירופה, ובשבת הוא לא הלך לעבודה, הם ישבו סביב השולחן עם הילדים, כשבלבם החלטה גמורה שמעתה והלאה הם יקפידו על שמירת השבת.
במוצאי השבת אמרה האשה לבעלה, "נו, עכשיו אתה כבר שומר שבת, הם בטח יסכימו לקחת את הצ'ק, אבל אנחנו צריכים להכין להם צ'ק כפול, לא 500 דולרים מגיע לגיבורים הללו. 1,000 דולרים אנחנו ניתן להם. מגיע להם! הם הוכיחו שהם אנשים אמיצים וחזקים יותר מהרבה מאוד אנשים אחרים שהגיעו לכאן ושכחו את כל מה שלימדו אותם בבית אבא…".
ואכן, העניקו אלף דולרים לר' דוד ולרעייתו שהפעם שמחו לקבל את הסיוע, הקימו עסק שהצליח ושגשג, והם הפכו למשפחה עשירה במיוחד, כשגם בניהם ונכדיהם אחרים היו כולם אנשים אמידים מאוד, ויראי שמים לא פחות.
"וכמו שאמרנו. כל ההצלחה הזאת באה, לא 'למרות' שלפני כן הם היו עניים מרודים, אלא 'בגלל' שהם היו עניים, בגלל שהם הגיעו לפת לחם, ובכל זאת עמדו בתוקף בניסיון הקשה ולא התפתו לחלל שבת רח"ל, דווקא בגלל זה השכר לו זכו כאן בעולם הזה הגיע לכאלו ממדים נרחבים, והקרן נשמרה הם לעולם הבא.
"ומכאן חיזוק גדול לכל מי שקשה לו, כל מי שמתמודד עם ניסיונות, עם קשיים, כל מי שמרגיש לבד. האם אתה יותר בודד מיהודי שומר שבת לבד באמריקה הגדולה? האם אתה בודד יותר מיוסף הצדיק בבית הסוהר? אסור להיבהל מהקושי, אדרבה, להשתמש בו כמו קרש קפיצה, כי העמידה בניסיון בזמן של קושי ובדידות, תביא אותך לגבהים עצומים בסייעתא דשמיא".