"ואמרת אליו הגדתי היום" (יח, יג)
הרב בנימין בירנצוויג
וכתב רש"י – "ואמרת אליו" שאינך כפוי טובה.
סיפר אחד מתלמידי ישיבת מיר בשנת תרצ"ה [הובא בספר אהל משה], שבשבוע של פרשת כי תבא ישבו הבחורים בני חו"ל לשיעורו של המשגיח ר' ירוחם זיע"א בחומש, וקרא המשגיח בנעימות כל הפרשה מארמי אובד אבי, ואז פתח ותמה שהנה כתב רש"י על הפסוק ואמרת אליו 'שאינך כפוי טוב', וכי למה חייבה התורה בשביל מידת הכרת הטוב לקרוא את כל הפרשה הארוכה מארמי אובד אבי, בשביל להוכיח שהוא מחמת הכרת הטוב, הרי עצם הבאת הביכורים שמביא אדם את ראשית פרי ביכוריו אל הכהן, זה עצמו מראה על הכרת טובה, וכי שייך לומר על אדם כזה שהוא כפי טובה?! והוסיף המשגיח להקשות 'וכי בשביל הכרת הטוב הטוב צריך לפטפט כל כך הרבה על כך'?!
ותירץ המשגיח, כן באה התורה ואמרה לנו בשביל הכרת הטוב צריך לדבר ולפטפט בזה הרבה, להכיר טובה לא די בהרגשה ואמירה סתמית, צריך לדבר על כך ולהוציא דברים הרבה מפיו על הכרת הטובה! והוסיף, לפעמים מגיע אלי בחור שעשיתי עמו טובה, אני רואה שהוא אסיר טובה, כל פניו מעידות על כך, רק לא נעים לו לדבר על כך עם המשגיח, ואני אומר לו על הכרת הטוב צריכים לדבר ולפטפט הרבה, זה עיקרה 'ואמרת אליו ארמי אובד אבי' – לדבר על כך ולהביע הכרת טובתו בדיבור.
בספר אבני אליהו מביא מהגר"א זיע"א על הפסוק שאנו אומרים בכל יום "הודו לה' קראו בשמו" ופירושו – "הודו לה'", כשאתה מודה להקב"ה על טובתו עמך, "קראו בשמו", תקראו ותאמרו בשמו. אל תסתפק בהודאת הלב אלא יש לקרוא על כך ולאומרו בפה.
הדיבור הוא הנפש, 'רוח ממללא', והכרת הטוב היא מהות האדם, ויש לו להודות ממקום בו מתגדרת מהותו כאדם, הדיבור!
מעשה היה בשופט שישב בערכה של בית המשפט, והתבקש על ידי אחד מהצדדים לפסול את עצמו בשל טובה שעשה לו הצד שכנגד והיה כאן חשש משום הטיית המשפט, ענה השופט ביהירות 'בית המשפט יודע להתעלות על עצמו'.
שמע המשגיח ר' מאיר חדש זצ"ל את הדברים, ומיד ענה במשפט סלבודקאי מפעים, 'הוא יתעלה על עצמו?! והלא לדרגת אדם לא הגיע!', מי שחושב שביכולתו להתעלות על רגשות הכרת הטוב שיש בו, הרי חסר בו במידת האדם שבו.
אדם, מהותו זה הכרת הטוב למיטיב לו, והביא הגאון הגדול ר' דוד כהן שליט"א ראש ישיבת חברון מקור לדבר, מדברי רש"י בפרשת נח על דור הפלגה, שכתב על הפסוק "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם" וכתב רש"י אשר בנו בני האדם – אלא בני מי? שמא בני חמורים וגמלים? אלא בני האדם הראשון שכפה את הטובה, אף הם כפרו בטובה ומלטם מן המבול. כתוב ברש"י שמהותו של האדם זה הכרת הטוב, ובזה נקראים הם בני אדם!
כשמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל עבר ניתוח לב שהצליח, שאל מרן את אחד ממקורביו, איך אומרים תודה בשפה האנגלית? כי הוא רוצה לומר לרופא המנתח שהיה אמריקאי תודה! כשאמרו לו למרן שאין צורך בזה כי הם יעבירו את תודתו אליו, אמר להם מרן, לא ולא! חובת הכרת הטוב מחייבת שהוא עצמו יגיד לרופא, וכדרכו הביא ראיה לזה בהלכה, כי בכל חזרת הש"ץ שניתקנה כדי שהש"ץ יוציא את הציבור, בכל ברכה וברכה הצבור עונים אמן ודי בזה, משא"כ בתפילת 'מודים' שהיא תפילה של הכרת הטוב להקב"ה – 'מודים אנחנו לך', תקנו חז"ל תפילת 'מודים דרבנן' שכל אחד ואחד יאמר בעצמו, והלא דבר הוא?! מה נשתנה ברכה זו משאר חזרת הש"ץ שדי במה שאומר הש"ץ והציבור עונים אמן? אלא ביאר שהענין הוא שמאחר שתפילת מודים היא הכרת הטוב לבורא עולם, על כל נשימה ונשימה וכל חסדיו שעושה עמנו בכל רגע ורגע, זה צריך לומר בפה מלא הוא בעצמו ולא על ידי שליח!! מחזק למתבונן!.
מעשה נפלא סיפר אחד מתלמידי הגאון רבי ישראל גוסטמן זצ"ל ראש ישיבת נצח ישראל מגדולי תלמידיו של מרן רבי שמעון שקאפ וחבר בבית דינו של מרן רבי חיים עוזר בוילנא, שראה כמה פעמים איך שרבו ר' ישראל היה משקה בעצמו את הדשא שלפני ביתו, וכששאלו תלמידו האם אין בדבר זה משום פחיתת כבודו? ענה לו הרב גוסטמן, שבעיקרון הוא צודק אבל יש לו חובת הכרת הטוב לדשא! כי במלחמת העולם השניה בשעה שהיה מתחבא ביערות, כל אפשרותו להישאר בחיים היתה רק על ידי זה שאכל דשא… ומאחר והדשא הצילו ממיתה ודאית, יש לו חובת הכרת הטוב לדשא!! (אהל משה).