בדורנו אנשים רגילים שלא להתבונן. לא מעיינים במה שעובר עליהם, נשטפים במרוץ החיים ולא מסתכלים אחורה לראות מה קרה. למי שלא מתבונן, הניסיון של אמונה באמת קשה עד מאוד.
אבל מי שכן מתבונן, מי שמסתכל על הפרטים הקטנים, מגלה שעם כל ההסתר פנים הנורא הזה שהיה בשמחת תורה, היו גם הרבה מאוד מצבים של גילוי השגחתו יתברך באופן שאי אפשר לתאר.
שמעתי מאדם נאמן עלי מאוד ששוחח עם בעל המעשה, יהודי המתגורר בשדרות, ומדי בוקר הוא צועד למקווה לטבילת שחרית ולאחר מכן הולך לבית הכנסת להתפלל. יש לו מסלול הליכה קבוע, ובבוקרו של שמחת תורה כשהוא ירד מהבית לרחוב, משום מה עלה בדעתו ללכת מהצד השני. הוא חרג מהמסלול הקבוע שבו הוא צועד כבר שנים, ופשוט הלך בדרך אחרת. למה? הוא לא יודע.
הוא הלך למקווה, ירד וטבל ועלה ונסתפג ונכנס לבית התפילה, ולא ידע בכלל שבחוץ יהום הסער. רק שכשנכנס לבית הכנסת מצא שם כמה יהודים חרדים ומבוהלים, שסיפרו לו את החדשות. ברחוב הסמוך מסתובבים מחבלים ויורים בכל מי שעובר שם! עכשיו כבר התברר לו למה הוליכו אותו רגליו בדרך אחרת. היש לך גילוי של השגחה פרטית גדול מזה? אדם שמשנה מההרגל הקבוע שלו ופשוט עושה מעשה לא הגיוני ללכת בדרך אחרת, בלי שיידע בכלל שבכך הוא מציל את חייו…
**
רבינו האור החיים הקדוש אומר שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה.
אף אנו נענה ונאמר: אם היו בני אדם מרגישים את כל הניסים שנעשים להם, היו משתגעים מרוב אהבת ה'. חז"ל הקדושים כבר אמרו שאין בעל הנס מכיר בניסו, ורוב רובם של הניסים בכלל לא מורגשים על ידי בני האדם, אבל מעט מהם, זעיר שם זעיר שם, מתגלים וחושפים את עוצמת המציאות של ההשגחה הפרטית.
בשבת האחרונה היה אצלי יהודי יקר, וסיפר לי שני סיפורים שהוא שמע בעצמו מכ"ק מרן אדמו"ר מסטניסלב זצ"ל, שהתגורר במונסי, והיה בנו של הרבי הזקן מזוטשקא זיע"א.
בימי השואה הנוראה, באחת האקציות, כשהנאצים עברו מבית לבית ואספו את היהודים לקראת הגירוש, ישב הרבי מזוטשקא בביתו, ואשתו וילדיו עמו. הוא שמע את הקולות העולים מהרחוב, לקח ספר תהילים והחל לומר תהילים במתינות. הרי להיאבק ברוצחים אינו יכול וגם אינו צריך, חייו תלויים אך ורק בחסדי הבורא, והדבר שהכי עוזר כדי להינצל הוא לומר תהילים.
לפתע נשמעו דפיקות בדלת. סיפר הרבי מסטניסלב שהם כולם הצטנפו בפחד וחרדה גדולה, ילדים רכים שהבינו שהקיץ עליהם הקץ, הנאצים הארורים ייכנסו פנימה ולא ישאירו מהם שריד ופליט. אבל הרבי מזוטשקא לא נע ולא זע ממקומו, הוא הורה לבני משפחתו שגם הם לא יעשו דבר ויישארו במקום, והוא עצמו המשיך באמירת תהילים כאילו לא אירע דבר.
לאחר כמה דפיקות החלו הנאצים לחבוט בדלת בעוצמה רבה וכמובן אחרי כמה חבטות היא נשברה והם נכנסו אל הבית. קצין אס אס ועמו ארבעה חיילים צעירים בעלי דרגה נמוכה.
הקצין דרש שיבואו איתם, אבל הם לא זזו מהמקום. הוא ניגש לאבי המשפחה ואיים עליו שאם לא יבואו איתו הם יכלה בהם את זעמו בו במקום, אבל הרבי מזוטשקא המשיך באמירת תהילים והנאצי בחמת זעם חטף מידיו את ספר התהילים וזרק אותו מהחלון, בעודו מודיע לרבי שהוא החליט להרוג אותו, ואך החל לנקוט בפעולות כדי לבצע את זממו, אבל בשניה האחרונה חזר בו ונרעד בפחד גדול… "אני לא רוצה להרוג אותך כי איני רוצה למות", אמר, ויצא מהבית, כשהוא גם מורה לאחד החיילים לחפש את ספר התהילים שהוא זרק מהחלון, ולהשיבו לבעליו!
המעשה השני שסיפר הרבי מסטניסלב הוא שבאותם ימים הלך עם אביו ברחוב, ועבר שם חייל נאצי אחד שהיה רכוב על אופנוע כדרכם של הרשעים ההם שהרבו להשתמש באופנועים.
משראה הנאצי את היהודים צועדים ברחוב התעוררה בו תאוות הרצח, כיוון את רובהו לעברם ולחץ על ההדק פעמיים ושלוש, אבל הרובה לא ירה! הנאצי החליט שהוא לא מתעכב והמשיך בדרכו. הוא עבר רק 20 מטרים בערך, ופתאום זינק לעברו כלב גדול, אבל הנאצי לא נרתע, הוא השתמש ברובה שלו כדי להסיר את האיום, והנה פתאום הרובה עבד מצוין…
את שני הסיפורים הללו שמעתי מפיו של יהודי ששמע אותם מפיו של הרבי מסטניסלב בכבודו ובעצמו, והוא סיפר את אשר ראה במו עיניו!
איך אפשר להסביר כזה דבר? זה רק על ידי השגחה פרטית. מי שנועד לחיות יחיה, ומי שחלילה נגזר עליו אחרת, ילך בדרך אחרת.
הרי לנו כי לא ינום ולא ישן שומר ישראל, לא בשואת אירופה ולא בשואה שפקדה את יהודי הדרום. הקב"ה איתנו בכל עת ובכל מצב, ואם כן צריכים אנו לנקוט ב'שיטת הלחימה' שבה נקט הרבי הקדוש מזוטשקא, לקחת ספר תהילים ולהתפלל מעומק הלב, ולהתחזק במידת האמונה והבטחון ביתר שאת ועוז, ומי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די, וישלח לנו גואל צדק במהרה בימינו, אמן.
(מתוך שיחה מיוחדת על המצב, תפורסם אי"ה בגליון לקראת שבת תולדות)