"והנה פרח מטה אהרן" (יז, כג)
משימה לא פשוטה היא למחול בשעת פגיעה, אך מי שיכול לעשות זאת, ידע כי מרוויח על ידי כך רווחים עצומים שאין לשערם!
סיפר לי מלמד ירא שמים מעשה נורא, אשר רעדה תאחזנו לשמעו:
אחד מילדי כיתתו היה חולה, ההורים התרוצצו עמו מרופא אחד למשנהו, אך למרבה הצער לא זכו להעלות ארוכה למחלתו.
באחד הימים נערכה בכיתה תחרות ציורים, כל ילד ניסה לצייר כפי יכולתו, היו כאלו שהדפיסו במחשב ציורים נפלאים, גם הילד החולה ניסה את כוחו, ואכן, הוא הצליח לצייר ציור נפלא מאוד.
כשהגיע לכיתה עם ציורו, ניגש אליו אחד מילדי הכתה, הציץ לעבר הציור וקרא: "ציור כזה שווה משהו? הרי אינו שווה מאומה!" ותוך כדי דיבור השליך את הציור לנגד עיניו של הילד החולה.
הילד היקר התאפק ולא ענה מאומה! המלמד לא ראה ולא ידע מן הסיפור כלל, והילד לא סיפר על כך אפילו להוריו.
כעבור יומיים שאל האב את ילדו: "מה הגיב המחנך, כשראה את הציור היפה שציירת?"
"לא הגשתי אותו" – השיב הילד – "כי לא היה כל כך יפה".
האב הבין כי משהו מוזר קרה, והתקשר עם המלמד לברר מה עלה בגורלו של הציור היפה, שהילד עמל עליו כל כך.
רק אז נודע למלמד שגם לו היה ציור. הוא מיהר לקרוא לילד החולה ולחקור מדוע לא הגיש את ציורו, אך הילד התחמק מתשובה, וכמובן שלא סיפר מאומה אודות אותו ילד רע לב.
המחנך חקר וחקר, אסף פרט אל פרט, עד שהצטיירה לפניו התמונה במלואה, הוא מיהר לקרוא לילד ולשאול: "איך לא סיפרת שהילד ביזה אותך ברבים?"
ענה לו הילד בתמימות: " הלא יודע המלמד, שאני צריך רפואה שלימה. חשבתי, שהרי חז"ל אמרו (יומא כג ע"א): 'הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין… עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". אולי בזכות שתיקתי ירחם ה' עלי, וישלח לי רפואה שלימה!".
לא חלפו אלא ימים ספורים, והנה חל שנוי לטובה! מני אז הלך הילד והתרפא, ברוך ה', והיום הוא כאחד האדם, לפליאתם של הרופאים, שאינם יודעים להסביר את התופעה!
הכתוב אומר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (מלאכי, ג, כ). בפרשת וישלח מסופר, שכאשר קיבל יעקב אבינו את המכה משרו של עשיו, הוא צלע על ירכו, ונרפא כאשר זרחה לו השמש בעברו את פנואל כך יהיה גם בעתיד לבוא – השמש תרפא את יראי ה׳.
אם נאמר על הנעלבים ואינם עולבים: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" משמע מכאן, שמי שביישוהו ולא ענה, לא רק שהשי"ת יתן לו כבוד, ולא רק שיתן לו שכר, אלא גם ירפאהו! כי כוחה של השמש הוא מרפא, כדכתיב: "שמש צדקה ומרפא בכנפיה"!
אמנם, חלילה לנו לבייש אדם הזקוק לרפואה, כדי שתהיה לו ישועה, שהרי לא בטוחים אנו שיהיה לו כוח להתאפק מלענות, כי נזקקים לכוחות נפש אדירים לשם כך.
רחמי שמים היו על אותו ילד, שהצליח להתאפק ולא לענות לחברו שביישו. בנוסף היתה לו מן הסתם גם זכות אבות, וכך זכה למה שזכה!
הרה"ק רבי שלמה מראדומסק זיע"א היה צדיק וקדוש, והרבה לנסוע בימי חייו לצדיקים וקדושי עליון. בין השאר הוא זכה לחבר את הספר "תפארת שלמה" – אחד הספרים הנלמדים ביותר בקרב חסידים ואנשי מעשה המלהיטים את נשמתם בעבודת ה', כל קטע מספר זה הוא אש להבה!
מנהגו של רבי שלמה היה להעניק עוגיה לכל ילד אשר בא במחיצתו. באחת השבתות הגיע יהודי מלווה בבנו הקטן, כדי לשבות עם רבי שלמה ולהסתופף בצילו.
במוצאי שבת עברה לפני רבי שלמה קבוצה גדולה של חסידים מלווים בילדיהם. כל ילד שעבר לפני הרבי זכה לקבל עוגיה, כאשר הילד האמור עבר לפני הצדיק וזכה לקבל עוגיה מידיו הטהורות, הוא לא המשיך בדרכו אלא עצר והתלחש עם אביו, האב שמע את דברי הילד וניסה להניאו מכוונתו בטענה: "זה לא יפה, זה לא מתאים!" אבל הילד הוסיף לבקש ולהתחנן, בעוד האב דוחה את בקשתו.
לפתע הרגיש רבי שלמה בחילופי הדברים, קרא לילד ושאל אותו ברכות: "ילד יקר, ספר לי בבקשה מה רצונך?"
"הייתי רוצה", ביקש הילד במבוכה, "שהרבי יתן לי עוד כמה עוגיות כדי שאוכל גם לקחת הביתה!"
"הרי לפניך עברו לפני עוד ילדים רבים, ואף אחד מהם לא בקש עוגיות נוספות, מדוע דווקא אתה מבקש עוד?", התעניין הצדיק.
הילד הפעוט אזר אומץ והשיב: "אחי ואחיותי נותרו בבית, אבי לא לקח אותם עימו לשבות אצל הרבי, רק אני באתי. ועכשיו כאשר אשוב לביתי, ייוודע להם, כי לא רק שהחמיצו את עצם הנסיעה עם אבי אל הרבי, אלא שגם הפסידו את העוגיה שהיו יכולים לקבל לו היו באים עם אבי לשבות במחיצת הצדיק, לכן מבקש אני מהרבי שיתן לי עוד עוגיות בשביל אחיי ואחיותיי".
רבי שלמה, הנרגש מדבריו התמימים של הילד, מילא את ידיו בעוגיות מלוא חופניים ואמר בהתפעלות: "ילד כזה, שבליבו אין הנאה על כך שרק הוא נסע ואחיו לא, ילד כזה שמבין כי עליו לדאוג גם לאחיו ולאחיותיו – ראוי לכך שה' יתברך יברכהו בעשירות גדולה!"
ואכן כאשר גדל הילד והיה לאיש, הוא נודע כעשיר גדול, אשר הרבה במעשי צדקה וחסד, ועשרו המשיך לזרעו אחריו ושם משפחתו נודע לתהילה.
(מתוך 'כבודם של ישראל')