להגדיר את העבודה מחדש
1
ממש לא משנה מהי העבודה שלכם וכמה מאמצים פיזיים או חשיבתיים היא דורשת מכם, אבל בטוח שאם תתבקשו להתאים את התואר 'עבודה' לאחת מן השתיים – לימוד תורה או תפילה, לא תהססו לקבוע כי המאמץ הנדרש ללמוד יסודי של דף גמרא יותר מתאים להיקרא 'עבודה' מאשר תפילת העמידה למשל. ובכל זאת, חז"ל קוראים דווקא לתפילה עבודה – במקביל לעבודת הקורבנות, והשאלה היא לאיזו עבודה הם מתכוונים, האם המאמץ לרכז את המחשבה בתפילה הוא הנקרא עבודה או שמא מדובר בכלל על המאמץ לבוא בזמן לתפילה…
האמת היא שהשאלה צריכה להישאל על משמעות 'עבודה' ביחס לקורבנות, כי אם הכוונה למאמצים הפיזיים של העבודה הדינמית בבית המקדש הרי שההקבלה לתפילה אינה מדויקת – הגם שהתפילות עומדות במקום הקורבנות עדיין לא נדרש בהן מאמץ פיזי דוגמת עבודת הקורבנות.
מסתבר יותר כי המושג עבודה מתייחס לעבודה פנימית שהאדם עושה עם עצמו, ועלינו להבין מדוע דווקא בתפילה הדבר הזה בא לידי ביטוי.
2
הנקודה הכי בסיסית באמונתנו היא קיומו של הקשר בין שמים לארץ המעניק משמעות לבחירות שלנו. הפילוסופים הקדמונים שהתאוו לחיים חופשיים נטולי כל רסן מבלי לכפור בקיומו של בורא לעולם הכחישו את החיבור בין הבורא לבין עולמו ונתנו לעולם להתנהל לעצמו. האחריות על הוראת הקשר הזה מוטלת עלינו.
החיבור שבין שמים לארץ מתגלה בשני כיוונים הפוכים – הכיוון היותר מוכר ומובן הוא תנועת השפעה מלמעלה למטה, כשמטר השמים הוא המשל לכל השפע המושפע עלינו מלמעלה. התנועה ההפוכה היא מלמטה למעלה, כאשר אנו כביכול מעלים חזרה למעלה מכל מה שקיבלנו. התנועה הזאת רמוזה במשמעות המילה קרבן – לקרב בין הארץ לשמים.
כמובן שהתנועה מלמטה למעלה איננה מקבילה כפשוטו לתנועה ההפוכה מן הטעם הפשוט שרבש"ע אינו זקוק לקבל מאיתנו מאומה, ובכל זאת אלו שתי תנועות מעגליות, סביבן נע מעגל תפקידנו ויעודנו בעולם ובאמצעותן נגלית הנהגתו והשגחתו של הבורא.
3
העולם כפי שאנו מכירים אותו נברא יש מאין, תפקידנו להשיב את העולם מיש לאין – רעיון נודע בספרי חסידות הנוגע לשתי התנועות הללו;
כל המציאות שאנו בתוכה נאצלה מנקודת הראשית העליונה, שביחס להשגתנו כנבראים נחשבת היא 'אין' מוחלט, ונקראת אצלנו בתואר 'רצונו' של הבורא יתברך. הבעיה היא שבפועל, המציאות כולה והאדם בתוכה נתפסים כאן בעולם הגשמי כקיימים ועומדים לעצמם, וכיון שכך הם מתנתקים משורשם ומאבדים את תכליתם – גילוי רצונו ית'.
התפקיד שלנו הוא לקחת את כל ה'יש' ולהחזיר אותו למקום שורשו הנקרא 'אין' ובכך לגלות מחדש את כבוד ה' בעולם. ובמילים פשוטות יותר: כשאנו מעידים במעשינו כי כל מה שנמצא בעולם – מעצם החיים שלנו ועד קצה המציאות הפיזית – המה גילוי רצון ה' בעולם, ונועדו אך לתכלית הזאת של עשיית רצונו, בזאת הננו משיבים את הדברים למקומם ומחברים אותם לתכליתם.
4
הרעיון הזה מתבטא ביותר בעבודת הקורבנות, כאשר לוקחים את החיים של הקורבן ומעלים אותם על המזבח, כשעל האדם לחשוב בשעת מעשה כי כל מה שנעשה לבהמה היה ראוי שייעשה לו, יש בפעולה הזאת של השבת עצם החיים לשורשם חיבור של ה'יש' לנקודת ה'אין' וגילוי ההארה האלוקית בכל המציאות כולה.
באופן זה אנו מעבירים את המסר לעצמינו ולכול באי עולם כי רצון ה' הוא שורש ומהות המציאות, ורק החיבור הזה בין הנבראים לבוראם הוא הנותן לכל המציאות משמעות, קיום ותקווה. זאת היא בחינת ריח ניחוח לרצון לפני ה' המוזכרת בפרשת השבוע כאשר רבש"ע מקבל את עבודתנו ושמח בה ומשפיע בחזרה לבריותיו את כל השפע הנצרך להם. זאת היא משמעותה של התנועה המעגלית המחברת עולם לבוראו, מלטה למעלה וחוזר חלילה.
5
התפילה כמו הקורבנות – נקראת עבודה, משום שהיא דורשת מאיתנו עבודה קשה עם עצמינו – עם המודע והתת מודע, עם השכל והרגש – של תפיסת המציאות כולה ואנחנו בתוכה כתלויים לחלוטין ברצון ה'. אין זה דבר של מה בכך להרגיש באמת כשאנו משבחים ומודים על מה שיש ומתחננים על מה שצריך שזהו אכן המצב לאשורו וכל קיומנו תלוי אך ורק בטובו ובחסדו, אבל זוהי העבודה הפנימית של התפילה, ורק כאשר באמת נחוש ככה בכל הווייתנו, נתייחס לכל המציאות שלנו ושסביבנו כאל תכנית אחת של גילוי כבוד ה' בעולם ואין בלתה מאומה.
וזה לא רק בתפילה. עם נעמיק עוד נגלה כי זהו גם סודה של עבודת תיקון המידות. תגובות כמו כעס, קנאה וכדומה, מבטאים התייחסות למציאות במנותק מהתוכנית האלוקית בה הכול מחובר לשורש ומותאם לתפקיד האישי במכלול הענק, ולכך אין בכלל מקום לכעס המשייך את המקרה המכעיס לישות אחרת, או לקנאה המבטאת חוסר צדק והוגנות בחלוקת ההזדמנויות.
לעומת זאת, אדם שמתנהג בענווה, מבליג ומוותר, שמח בחלקו ומפרגן לשני, מגלה בהנהגתו את ראיית החיים על כל הפרטים הקטנים שלהם כמחוברים לנקודת הראשית ומכיר בכל המאורעות שהם חלק מהתוכנית האלוקית כולה.
אז לא רק כוונה עמוקה בתפילה מחברת את העולם לבוראו, אלא כל התגברות על המידות היא הכרזה המעידה מסוף העולם ועד סופו כי הבורא יתברך הוא ריבון כל המעשים. וכשם שהכרזת שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד היא עדות על אחדותו של הבורא ושיוך כל המציאות איליו, כך גם התנהגות נכונה בין אדם לחברו מעידה על אחדותו של הבורא יתברך בכך שאין דבר אחד בעולם המנותק מהשגחתו והנהגתו, וכל המעשים והמקרים שפוגשים אותנו מחוברים וקשורים ברצון ה' אחד.
ידידי הישיבה היקרים, שבת שלום ומבורך. אליהו לפין, ישיבת מיר ירושלים