קידושין דף כט
כיצד מחנכים לדבר שהילד איננו מבין?
ולמדתם אותם את בניכם
ה״סבא״ מקלם היה אומר: עיקר החינוך הוא הדוגמא האישית. יסוד זה דלה ה״סבא״ מקריאת־שמע בה נאמר: ״ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך״.
ולכאורה, הרי מדובר כאן על הבנים, ואם־כן גם הסיפא של הפסוק היה צריך להיות בלשון רבים: ״בשבתם בביתם ובלכתם בדרך״?!
אלא – תירץ ה״סבא״ – כאן נרמז: אם חפץ אתה שבנך ילמד תורה – צריך גם אתה־עצמך לדבר בדברי־תורה ״בשבתך בביתך ובלכתך בדרך״. או־אז הבן ילמד ממך.ויסוד זה – הדוגמא האישית – הינחה והיה לסעיף מרכזי במסכת החינוך וההנהגה של רבינו.
כך מספר תלמידו המובהק רבי משה אהרן שטרן, המשגיח דקמניץ: בזמן שהיינו ילדים קטנים התפללנו עם אבא. פעמים רבות נוהג היה אבא לשוחח עם רבינו אחרי התפילה. באותן פעמים ישבנו ושיחקנו באבנים על הריצפה במטרה להפיג את השעמום. פעם אחת העיר לנו אבא: שבת היום, ואבנים הן מוקצה! עזבנו את האבנים. לאחר זמן משנוכחנו שאין אבא מביט לעברנו, פנינו שוב למשחק האבנים. ראה זאת אבא – ושוב הפסקנו, וחוזר חלילה.
לפתע שמענו את רבינו אומר לאבא: ״זה חינוך?!״ והוסיף: ״הרי הם קטנים ואינם מבינים כלל מהו מוקצה, דבר אחד בלבד הם לומדים מהמוסר שלך: כשאבא לא רואה – לא שומעים בקולו״…״ועתה״ – המשיך רבינו – ״דע: חינוך אמיתי יתכן רק בדברים ובמושגים שהילד יכול להבין. בדברים שאינו מבין – החינוך הוא כשרואה דוגמא אישית מאביו. הדוגמא האישית משרישה בקרב הילדים חינוך אמיתי ויסודי!״
(ר' אל'ה)