יהודי אחד שיש לו חנות גדולה בבני ברק, סיפר את הסיפור הבא:
'השעה היתה שלוש בצהריים, והחנות היתה כמעט ריקה. רק אדם אחד הסתובב שם עם אוזניית בלוטוס, ממלא עגלה ומדבר בקולי קולות. בין אם רציתי ובין אם לא, שמעתי כל מילה שלו. הבנתי מהשיחה, שהוא מחפש עבודה כגנן וכמנקה בניינים. הוא התקשר שוב ושוב, לכל מיני מספרים, ונשמע שבשום מקום לא קיבלו אותו לעבודה.
'ריחמתי עליו. אם ספרנו נכון, הוא עשה כחמש-עשרה שיחות, וכולם אמרו לו, 'לא, אין לנו צורך. אנחנו מרוצים מאד מהגנן ומהמנקה שלנו, הוא עושה עבודה מצויינת. אנחנו לא רוצים להחליף'.
'אחרי שלושת רבעי שעה הוא הגיע עם העגלה, וניגש אליי שאעשה לו חשבון. אמרתי לו, 'סליחה שאני מתערב, אבל שמעתי אותך מתקשר לחפש עבודה בניקיון של בתים ובגננות. תשמע, אצלנו אחרי שהמנקה מנקה את הבנין, יש שאלה הלכתית. לא בטוח שמותר לברך ברכה בבנין… הוא לוקח סמרטוט שמונח שם משבוע שעבר, ספוג במים מעופשים, ומדיף ריח רע. הוא עובר עם הסמרטוט הזה על אמצע הלובי, ומסמן 'וי', שעשה את העבודה. מאחר שאתה מחפש עבודה, אולי תבוא לעבוד אצלנו?'
'אמר לי האיש: 'לא, לא, ברוך ה', אני עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה, וצריך גם איזה דף היומי בערב. אני לא לוקח עוד עבודות'.
'אמרתי לו: 'שמת לב, שאתה מדרש פליאה? במשך שלושת רבעי שעה אני שומע אותך מתקשר לעוד בנין ועוד בנין, ומתחנן לקבל עבודה. וכשאני בא להציע לך עבודה שעה בשבוע, אתה אומר לי שאתה לא מוכן לקבל, כי אתה עמוס?!'
'תבין', הוא אומר לי, 'אצלי בנין זה בנין, גינה זה גינה, אני מנקה עם כל הלב. אבל כמה אדם יכול לעבוד בלי לקבל משוב, בלי לקבל מילה טובה? אני מנקה את הבנין, ונראה לאנשים שהבנין התנקה מאליו. אני מטפח את הגינה במסירות גדולה, ודיירי הבנין עוברים לידי, רואים אותי מתייגע, ומתעלמים ממני, כאילו אני לא קיים. מילה טובה אחת אני לא שומע. ואז, כשאני מרגיש חנוק, ההכרח לא יגונה, ואני משנה קצת את הקול שלי – לכן, דרך אגב, דיברתי קצת בצעקות – ואני מתקשר לדיירים בבניינים שאני עובד בהם, ואני מציע את עצמי, כדי לשמוע מהם שהם מרוצים מאד מהגנן ומהמנקה שלהם. ממני!'
בואו ניקח לעצמנו את המסר: כמה חשוב לפקוח את העיניים ולפתוח את הלב! לומר מילים טובות בשפע, ב'פרגון', בהערכה אמיתית! חבל על כל 'מילה טבא דיכיל למלל ולא מליל'.
(נאה דורש)