"אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (ו, ט)
שם "אלוקים" רומז למידת הדין.
בזמן שזוכה אדם להנהגה של מידת הרחמים, קל לו ללכת עם הקב"ה. כאשר הבריאות טובה, והפרנסה ברווח ויש נחת מהילדים, לא קשה להיות בעל אמונה.
אבל הגדלות האמיתית היא לדבוק בקב"ה גם כשמידת הדין שולטת, ויש חושך, צרות וקשיים, ושום דבר שהאדם עושה לא מצליח לו – ובכל זאת הוא לא מהרהר ולא מערער, חס וחלילה, אלא דבק בבורא יתברך באמונה ובאהבה.
זאת היתה גדלותו של נח – "את האלוקים התהלך נח", גם בזמן ששלטה מידת הדין הוא המשיך לדבוק בקב"ה בכל כוחו ומאודו.
בזכות הנהגה זו של נח הוא זכה להיות "איש צדיק תמים", בזכותה יש קיום לכל העולם, ובזכותה זכה נח לשלוש מאות וחמישים שנים של חיים אחרי המבול, ויצאו ממנו שבעים אומות.
כל אדם שעומד איתן בעבודת ה', ולא נשבר למרות הסתר הפנים, זוכה להגיע למעלות גדולות ויקבל על כך שכר עצום.
סיפר לי רבי צבי נקר, מחבר סדרת הספרים "אמונה שלמה", סיפור ששמע מרב, ששמע מזקן מופלג שהוא בעצמו היה בעל המעשה:
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, תפסו השלטונות הרוסיים אותו ואת כל האזרחים שיכלו לתפוס, כדי לשלוח אותם כחיילים לחזית מול הצבא הגרמני. הצבא הרוסי היה פרימיטיבי וחלש, וכלי הנשק של חייליו היו מיושנים. ולא זו בלבד, אלא שרבים מהחיילים לא צוידו כלל בכלי נשק, וניתנו להם רק סכינים וחרבות כדי להילחם מול הגרמנים, שהיו מצוידים במכונות ירייה ובתותחים, והיו טובחים בהם בלי רחם.
מה עשו הרוסים? הם השתמשו בחיילים ובאזרחים שלהם כבשר תותחים. הם לקחו קבוצה של עשרת אלפים חיילים ומגויסים-טריים, ושלחו אותם להילחם נגד הגרמנים. הם שיערו שהגרמנים יהרגו ששת אלפים או שבעת אלפים מאנשיהם, אבל הארבעת אלפים הנותרים יגיעו אל הגרמנים ויהרגו בהם עם החרבות והסכינים. מובן שרבים מאותם ארבעת אלפים ייהרגו גם הם בקרב, אבל הם יצליחו לגרום תוך כדי כך לאבדות גם אצל הגרמנים.
היהודי, בעל המעשה, שהה עם עוד אלפי מגויסים-בעל-כורחם במבנה שהוחרם על ידי הצבא הרוסי. הם עמדו להישלח אל החזית, והמתינו רק לבואו של גנרל שאמור לשאת בפניהם נאום תעמולה נלהב כדי לחזק בהם את המוטיבציה להקריב את עצמם למען רוסיה.
אותו יהודי ידע, שאין כמעט ספק שהוא ייהרג תוך שעות ספורות. הוא החליט להתפלל מנחה, אולי בפעם האחרונה בחייו, ונעמד והתפלל מעומק ליבו. הוא לא ראה ולא שמע מה נעשה סביבו.
תוך כדי כך הגיע הגנרל, וכולם נעמדו והצדיעו וחלקו לו כבוד גדול, ורק היהודי עמד בצד ולא התייחס כלל אל הגנרל. הגנרל כעס מאד. הוא שאג פקודה, ושני חיילים תפסו את היהודי והשליכו אותו לכלא, כדי שישב שם עד שייערך לו משפט צבאי.
הוא ידע שמדובר בגזר דין מוות. ההתנהגות שלו נחשבה כמרד בעיצומה של מלחמה, ובנסיבות כאלו אין סנגורים ואין עורכי דין. רק משפט מוות.
אותו יהודי לא אמר לעצמו ח"ו: 'זו תורה וזו שכרה? עונש מוות על תפילת מנחה?!'
הוא אמר לעצמו, 'לא משנה מה אומר או לא אומר לשופט בזמן המשפט, בכל מקרה יהרגו אותי. אני אתפלל לה' גם במהלך המשפט'.
כאשר הובא לפני השופט הצבאי, שאל אותו השופט, "מה השם שלך, חייל?"
הוא ענה: "למנצח מזמור לדוד".
שאל השופט: "מה הדרגה שלך?"
והוא ענה: "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלוקי יעקב".
"מה יש לך לומר להגנתך?"
והוא אמר: "ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך".
אמר השופט: "אין עם מי לדבר… החייל הזה משוגע, חולה נפש. סלקו אותו מכאן, תשלחו אותו לבית חולים לחולי נפש".
ישב האיש בבית החולים לחולי נפש מספר שבועות, ולאחר מכן בדק אותו רופא ואישר שהוא בריא בנפשו, ושחרר אותו מבית החולים.
הוא זכה להינצל מן המלחמה, והאריך ימים, וכשהיה מספר את הסיפור לנכדיו ולניניו, היה מוסיף ואומר: "בתחילה נראה היה כאילו תפילת המנחה עומדת להביא עלי מוות ודאי, אבל האמת היא שהתפילה הצילה את חיי. בזכות התפילה הזאת לא נשלחתי לחזית כבשר תותחים, ולא נהרגתי כפי שנהרגו מרבית החיילים שהיו איתי באותה שיחת מוטיבציה של הגנרל".
השעה שבה הועמד למשפט צבאי היתה שעת חשיכה והסתר פנים, ועל אף זאת התחזק היהודי באמונתו והתפלל: "יענך ה' ביום צרה", כי ידע שרק הקב"ה יכול להושיעו.
(רבי גואל אלקריף שליט"א- שש באמרתך בראשית)