"כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר ט"ז, ג')
פרשתנו, פרשת קרח, היא השניה מתוך שתי פרשיות, המלמדות אותנו עד כמה יש צורך לעבוד על המידות ולשרש מתוכנו את המידות הרעות, אשר גרמו גם לאנשים גדולים לפול בעטיין.
בפרשה הקודמת היו אלו המרגלים, עליהם העידה התורה (י"ג, ג'): "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". כבר כתב רש"י (שם): "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות".
ומה גרם לאנשים שכאלו, מורמים מעם, להפוך קערה על פיה, ובמקום לראות את נסי ה' וטובת הארץ, כפרו בו והוציאו דיבת הארץ רעה? – הכבוד!
כאן הרי אנחנו נשיאים, ואם נכנס לארץ ישראל אולי יחליפו אותנו…
גם בפרשתנו: "ויקח קרח" – "לקח את עצמו לצד אחד, להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה".
מה גרם לו להיכנס למחלוקת הגדולה הזאת נגד משה רבינו? אומר רש"י: "נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שמנהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור".
הקנאה!
"אמר קרח: אחי אבא ארבעה היו, עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי לטול את השניה? לא אני, שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם? והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם. הריני חולק עליו ומבטל את דבריו" (רש"י שם).
לקרח לא היה חסר כלום. הוא זכה גם לתורה וגם לעושר. מה ראה לשטות זאת לחלוק על משה רבינו?
"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" (אבות פרק ד משנה כא).
הרגשת "יש" פוגעת ב"אין עוד מלבדו"
כל אדם צריך לזכור דבר אחד פשוט: אני בסך הכל פקיד זוטר בעולם הזה!
יש פקיד בבנק, שתפקידו לספור את שטרות הכסף ולרשום אותם בספרי הבנק. בכל יום עוברים תחת ידו מיליונים. האם הוא יכול להתגאות במיליונים האלו? פשיטא שלא! הוא בסך הכל פקיד הממלא את חובתו, ומקבל את משכורתו מהמנהל הראשי.
כאן, בעולם הזה, כולנו 'פקידים' של בורא עולם. שום דבר לא שייך לנו. הקב"ה מינה כל אחד לאיזשהו תפקיד, אותו עליו למלא, איש איש לפי הכלים שקיבל ממנו יתברך. גם אם מתוקף תפקידו הוא 'מגלגל מיליונים', עליו לדעת שהוא בסך הכל 'פקיד', 'צינור', דרכו מעביר הבורא יתברך את השפע לעולם.
הדברים אמורים לא רק ביחס לממון. אדוננו גדול הדורות הגאון מוילנא זצ"ל אומר, כי גם ביחס לחכמה, שומה על האדם להכיר ולדעת, כי אף אם זכה להגיע לאיזושהי דרגה בידיעת התורה, לאחר שעמל, יגע ושקד עליה יומם ולילה, מכל מקום "ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב', ו'), ורק משום שהקב"ה נתן לו סיעתא דשמיא מיוחדת – זכה להגיע להיכן שהגיע!
כמו שפקיד לא יכול להתהדר בעושרו של בעל הבית, כן כל אדם לא יכול להתהדר ולהחשיב את עצמו למשהו. שומה עליו להרגיש שמדיליה לית ליה מידי, וכל מה שיש לו – מאתו יתברך הוא! הכתוב אומר (דברים ד', ל"ה): "כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו" – אם אדם מרגיש את עצמו ל"יש", שיש לו משהו מדיליה, הרי הוא פוגם ב"אין עוד מלבדו"!
הנפילה של רבים וטובים, היא בזה שייחסו לעצמם איזשהו "יש", חשבו שמגיע להם משהו. המרגלים חשבו שהם משהו, הם "נשיאים", ואם יכנסו לארץ הם עלולים לאבד את ה"משהו" שלהם. קרח חשב שהוא משהו. "שני לעמרם". "מגיע לו" להיות נשיא. המחשבות הללו הפילו אותם. לו היו חיים את ה"אין עוד מלבדו", ומודעים להיותם "פקידים" שיעודם למלא את התפקיד שייעד להם בעל הבית, לא היו נופלים כפי שנפלו.
זוהי עבודת המידות. להרגיש שאני "אין". גם אם הקב"ה מינה אדם לתפקיד חשוב, בעל השפעה רחבה, וניתן לו עשר רב – עדין עליו להרגיש "אין"! עליו להרגיש שהוא בסך הכל "צינור", וככל שהצינור ריק יותר, חלול יותר – כן עובר בו שפע רב יותר מ"אין עוד מלבדו". ואם מכניסים בתוכו משהו מן ה"יש" – זה יוצר "סתימה" בצינור! והסתימה חוסמת את זרימת השפע העובר דרכו!
המרגיש "אין" – הוא המרוויח
מספרים על בעל אחד, שהגיע לביתו וראה שם אי סדר גדול. הרגיזה אותו במיוחד הרצפה המלוכלכת. כיון שהסבל הזה היה אצלו סבל מתמשך, החליט ללכת להתייעץ עם מרן ראש הישיבה, שר התורה ועמוד היראה, חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל. אולי כדאי לו לגרש את אשתו ולהפסיק לסבול.
כשפתחו לו את הדלת הוא כמעט התעלף: חכם בן ציון עומד עם מכנסים מקופלים כלפי מעלה, נועל נעלי בית לרגליו ושוטף את הרצפה…
כשראה זאת – ברח מהמקום. הוא לא שאל את הרב כלום. 'סטירת הלחי' שחטף היתה עבורו התשובה הטובה ביותר לשאלתו וללבטיו…
אתה רואה שהרצפה מלוכלכת? מה הבעיה? קח מקל שטיפה ותנקה! פעם פעמיים תנקה לבד, בפעם השלישית האשה תצטרף ותנקה איתך ביחד, ובהמשך היא כבר תנקה לבד… אם תושיט יד לעזרה – הכל יבוא על מקומו בשלום… אבל כדי להושיט יד צריך האדם לעבוד על מידותיו ולהרגיש "אין"! מי שמרגיש שהוא "יש" יתנהג בגישה שזה 'לא מתאים' לו, והתוצאות עלולות להיות הרסניות.
בזכותך יכניסו גם אותי לגן עדן!
מרא דארעא דישראל, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, היה אומר תדיר לאשתו: "מי שיכניס אותי לגן עדן – זו רק את!".
"אתה מרבה לתת לי מחמאות שאינן מגיעות לי!", נהגה להשיב לו. "אולי תסביר לי מדוע לדעתך תהיה זו אני? וכי אין לך מספיק זכויות משל עצמך להיכנס לגן עדן? ובמה מוסיפה אני לענין?".
"כשאת תבואי לעולם העליון", הסביר, "ישאלו אותך: 'מה עשית בעולם?' תשיבי: 'שרתתי גאון עולם. עמדתי לימינו של חסיד, תלמיד חכם'. ואז יגידו לך: 'חדלי! הפסיקי! על איזה תלמיד חכם את מדברת? לא חסיד, לא גאון, לא מיניה ולא מקצתיה'. ואז תשיבי: 'וכי הייתי עורכת בחינות לצדיקים ולגאונים? מנין לי לדעת מי גדול באמת? כולם דברו על בעלי שהוא תלמיד חכם, חסיד וצדיק, וכך התייחסתי אליו, ומתוך כוונות כאלו שרתתי אותו'. ומה יאמרו לך שם? – 'את צודקת! מקומך בגן עדן!'.
אחרייך אכנס אני. ישאלו אותי: 'מה עשית בעולם?', וכשיתחילו לבדוק את מעשי – אוי לי מיום הדין, אוי לי מיום התוכחה! ישלחו אותי ישר לגיהנום…
"ואז", המשיך רבי יוסף חיים זצ"ל, "כשתהיי לבדך בגן עדן, תמתיני לבואי, ולא תראי אותי, תשאלי: 'היכן בעלי?', ויענו לך: 'במקומו הראוי לו בגיהנום'. ואת תזדעקי: 'היתכן? הלא כל מה שפסקתם לי גן עדן הוא מחמת היותי שותפה לתורתו של בעלי, ואיך יתכן, אפוא, שאני יושבת בגן עדן, והוא בגיהנום? איך יתכן שארגיש כאן גן עדן אם בעלי לא נמצא לצדי?'.
"ובית דין של מעלה יקבלו את טענותיך, ויכריזו: 'יוסף חיים! צא מגיהנום! אשתך הצילה אותך!'. ועכשיו את מבינה מדוע אני אומר לך, פעם אחר פעם, כי את תהיי זו שתציל אותי מגיהנום, ותזכה אותי בגן עדן?", סיים רבי יוסף חיים את הסברו…
שיהיה ברור! הצדיקים לא מתבדחים! הם אמרו את מה שהרגישו באמת! הם הרגישו באמת הרגשה של "ונפשי כעפר לכל תהיה", הרגשה של "אין".
"וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ" (במדבר י"ז, ה')
מפסוק זה נלמדת החובה להתרחק מן המחלוקת.
כמה צריכים אנו להתרחק מהמחלוקת, הרחק כמטחווי קשת, "בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תיחד כבודי" (בראשית מט, ו. יעוי' בסנהדרין קט ע"ב).
לא תבערו אש
רבותינו מכנים את המחלוקת בשם 'אש', שנאמר: "לא תבערו אש בכל משבתיכם" (שמות ל"ה, ג').
מדוע דימו חז"ל את המחלוקת דווקא לאש?
כאשר פורצת אש ישנן שתי אפשריות כיצד להינצל ממנה: אם אפשר לכבותה שופכים עליה מים, אך אם היא כבר גדולה מאד, ולא נתן לכבותה – יש לברוח במהירות מפניה כדי להינצל…
כך היא המחלוקת: פעמים אפשר להשקיטה על ידי שפיכת מים של תורה, בכח התורה, על ידי מידות טובות ומוסר, אך לפעמים היא כבר התפשטה וגדלה, עד שמאום לא יועיל, ואז צריך לברוח ממנה, כבורח מפני האש.
משה ואהרן – רודפי שלום
אהרן הכהן לא דבר ולא נכנס למחלוקת כלל – "ואהרן מה הוא כי תלינו עליו" (ט"ז, י"א). קרח ועדתו התריסו כנגדו, היה לו מה לענות, אבל הוא בלם את פיו, הוא המשיך להיות אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות א', י"א).
לכן בכל מקום שמזכירים רבותינו את מחלוקת קרח, היא נקראת מחלוקת קרח ועדתו, ולא מזכר הצד השני של משה ואהרן, כי הם לא נכנסו למחלוקת, אלא אדרבה, הם נסו להשקיט את המחלוקת ולהרגיע את החולקים. הם לא חסו על כבוד עצמם, אלא באו לפני קרח ועדתו והתחננו לפניהם: "רב לכם בני לוי" (ט"ז, ז') – מדוע אתם עושים דברים כאלו, שסופם מי ישורנו?…
אבל קרח ועדתו לא אבו לשמע ולקבל את דבריהם.
מדוע תוקנה הזגוגית באישון ליל?
המעשה הבא ארע בברוקלין שבניו יורק. בין כמה פלגים של חסידים פרצה מחלוקת גדולה. אחד הפלגים רצה לצרף לצדו את האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב זצ"ל. לאדמו"ר היו אלפי חסידים, ואם יואיל לתמוך בפלג שלו – נצחונו מובטח…
הוא הגיע לרבי שלמה מבאבוב, ונסה לשכנעו להצטרף למאבק. האדמו"ר נסה לדבר על לבו להתרחק מהמחלוקת, וכשדבריו נפלו על אוזניים ערלות הוא סרב בתוקף להיכנס לסלע המחלוקת.
הלה נסה לתאר באוזני האדמו"ר את גודל העוולות שגרמו לו לוחמיו, אך האדמו"ר עמד מנגד, ולא אבה להיכנס לצדדי המחלוקת כלל וכלל…
מרוב כעסו אסף הלה כמה מעדתו, ובחמתם זרקו הם אבנים גדולות לעבר ביתו של האדמו"ר. היה זה לאחר חצות הלילה, האבנים נפצו את השמשה של חלון גדול, וחדרו לתוך בית האדמו"ר.
מה עשה האדמו"ר?
התקשר בעילום שם לחיים הזגג ואמר: "חיים, רצוני שתבוא עכשיו לכתובת פלונית, יש לך שם עבודה טובה, ותקבל עבורה תשלום נאות".
חיים התעורר משנתו העמוקה בבהלה, והשיב לשיחת הטלפון בצעקה: "מדוע מעירים אותי לאחר יום עבודה מפרך? כל היום עליתי לקומות גבוהות וירדתי מהן, נשאתי משאות כבדים על גבי, עבדתי בפרך! זו חוצפה להעירני בשעה זו!", טרק הוא את הטלפון.
עדין לא הספיק להירדם, ושוב נשמע צלצול הטלפון, ושוב פנה אליו האדמו"ר בעילום שם: "סלח לי על שאני מעירך, אך הדבר דחוף לי ביותר, בוא מהר, ושכרך יהיה פי שלושה מהסכום המגיע לך".
"הכסף יענה את הכל", חיים קם בזריזות ורץ לעבר הכתובת המדוברת.
ואת מי הוא רואה בפתח הבית? את האדמו"ר מבאבוב.
"מה עושה כאן האדמו"ר?", שאל חיים, והאדמו"ר השיב: "העבודה היא בבית שלי!".
חיים היה מבוייש. "מדוע האדמו"ר לא הזדהה? הרי הייתי רץ על ארבע, אינני מוכן לקבל אף לא פרוטה בעבור העבודה!".
אך האדמו"ר בשלו: "התורה ציוותה 'ביומו תתן שכרו' – אשלם לך את שהבטחתי!".
חיים לא ידע את נפשו מרוב צערו על שהתחצף לאדמו"ר, אך ר' שלמה הרגיעו: "הרי לא ידעת במי המדובר"…
ואז הרהיב חיים עוז ושאל: "ילמדני האדמו"ר, מדוע כה דחוף התיקון? מדוע לא חיכה רבינו עד לאחר תפילת שחרית?!".
האדמו"ר הסכים להשיבו, אך התנה זאת בכך שלא יגלה את הענין לאיש…
האדמו"ר ספר לחיים הזגג כיצד נופצה השמשה, והסביר כי לו היה משאיר את השמשה המנותצת עד אור הבוקר, היו חסידיו שבאים לתפילה מבחינים בשמשה המנופצת ומתרגזים על החצופים שהעזו לעשות כך, וכך היתה פורצת מחלוקת נוספת, מלבד המחלוקת הקיימת…
סיים האדמו"ר: "עדיף לי לשלם פי שלושה, ולהתאמץ לתקן זאת עוד לפני אור הבוקר, ובלבד שלא תרבינה מחלוקות בישראל!".
חיים הזגג נצר את הספור המאלף בלבו, ולאחר פטירת האדמו"ר ספר זאת…
ואנכי תולעת ולא איש
מרא דארעא דישראל הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים לפני קרוב למאה שנה, עמד בראש העדה האשכנזית ובראש החסידים.
פעם הוזמן על ידי רב ספרדי, שהיה עמו בקשרי ידידות, לסעודת ברית מילה.
לאחר שיצא מסעודת המצווה פנה אליו אדם אחד ושאלו: "כיצד יתכן שכבוד הרב אכל אצל ספרדים, הלא בענייני כשרות שונים, נוהגים הם שלא כמנהגנו?".
ענה הרב: "בררתי הכל מראש, והכל הוכן כדת וכדין, כמקובל גם עלינו".
אך אותו אדם טען: "אך אנשים שישמעו כי הרב סעד אצל ספרדים – עלולים להקל בענין, וחלילה תותר הרצועה…".
נענה רבי יוסף חיים ואמר: "דוד המלך עליו השלום אמר: 'ואנכי תולעת ולא איש' (תהלים כ"ב, ז'), ואחד הבאורים הוא: 'אני מעדיף לאכול תולעת, ולא לאכול איש – לא לפגוע בבני אדם… על אכילת שרצים לוקים חמש מלקיות, אך על אכילת בני אדם – על מחלוקת – אין גבול לעונשה…"
המחלוקת מכלה כל חלקה טובה…
(מתוך סדרת הספרים 'משכני אחריך')