לרגל מלאת כשנה עם הסתלקותו של נשיא מועצת חכמי התורה, ראש ישיבת פורת יוסף והמאור הגדול שהאיר את גולת המזרח כולה, מרן הגאון רבי שלום הכהן זצ"ל, אנו מפרסמים ב'לקראת שבת' שיו"ל בימים הקרובים, שיחה מרתקת שקיימנו עם נכדו הרה"ג ר' יעקב ישועה, שזכה לבוא בצל קורתו של חכם שלום כהן בארבע השנים האחרונות לחייו, לאחר שנשא לאשה את נכדתו של מרן, בת לבנו יבלחט"א הגאון רבי שמעון כהן שליט"א.
אנו מביאים כאן קטעים נבחרים מהשיחה
"אבי מורי שליט"א למד בנעוריו בישיבת 'פורת יוסף', ולכן גדלנו במידה רבה על דמותו של ראש הישיבה חכם שלום כהן זצ"ל", מספר הרב ישועה, "אבל אנחנו, הילדים למדנו בפוניבז', ודבקנו ברבותיה. כשזכיתי להתחתן עם נכדתו של חכם שלום זצ"ל, הפכתי במהירות לבן בית אצלו, וגיליתי עולם מופלא ומיוחד במינו: זכיתי לקרבה מיוחדת מאוד אצל אחד מגדולי הדור ומנהיגיו, ועבורי היו אלו שנים של גן עדן אמיתי".
דרכו של חכם שלום היתה למסור שיעורים באופן יומיומי, שבעה ימים בשבוע, כולל בימי שישי ובשבתות. אבל שיחת מוסר הוא היה מוסר רק פעם אחת בחודש, בליל שבת מברכין, בין קבלת שבת לתפילת ערבית.
השיחה היתה אמורה להימשך כשעה, אבל פעמים רבות היה מרן זצ"ל שוקע בתוך השיחה ומאריך עד כשעה ורבע ולעיתים אפילו שעה וחצי.
"מעבר לאותה שיחה קבועה, הוא לא היה אומר שיחות מוסר בכלל", מספר הנכד רבי יעקב ישועה, "וזאת, כי הוא רצה שלשיחה הזאת יהיה מקום של כבוד ושתהיה לה השפעה, לכן הוא היה נוצר את אשר על לבו במשך החודש כולו ורק פעם בחודש היה מדבר עם תלמידיו על ענייני מוסר והתעלות בעבודת ה'…".
בהתאם לכך, השתדל הרב ישועה לשבות בבית הסבא הגדול פעם בחודש, בשבת מברכין. בנוסף היה מגיע עם רעייתו כדי לבקר בבית הסבא והסבתא גם באמצע השבוע, ובכל פעם היה נכנס עם הסב בשיחה על החידושים שחידש או הנושאים שבהם עסק באותה עת, כשבין השיטים הוא היה לומד ממנו רבות.
"אני זוכר שבתקופה הראשונה שהגענו, שמתי לב שהוא לומד ספרי מוסר ביום שישי אחר הצהרים, 'מסילת ישרים', 'ראשית חכמה', 'חכמת מצפון', 'חובות הלבבות' ועוד. לתומי חשבתי שהוא פשוט מכין את השיחה שהוא עומד למסור בפני התלמידים בישיבה, אבל הצצתי לראות באילו נושאים הוא עוסק בספרי המוסר, גיליתי פעם אחר פעם שהוא בכלל לא דיבר על הנושאים הללו בשיחת המוסר.
"זה היה נראה לי מאוד מוזר. הרב מכין שיחת מוסר, ובסוף הוא אומר דברים אחרים לחלוטין, ולא פעם אחת או שתיים, אלא באופן קבוע. שאלתי את מורי חמי שליט"א מה הפשט בהתנהגות הזאת, והוא הסביר לי.
"דרכו של סבא באופן קבוע לומר למגידי השיעורים ואנשי החינוך שמדברים עמו ומבקשים הדרכה, הוא תמיד אומר להם: לפני שאתם מוסרים שיחה, לפני שאתם מנסים להשפיע על התלמידים שלכם לטובה, תלמדו ספרי מוסר, תמלאו את עצמכם במטענים של יראת שמים, כי מי שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים. אם אתם רוצים שהתלמידים ישמעו בקולכם, תלמדו מוסר לפני שאתם מדברים אליהם!".
"ברוב ענוותנותו סבא היה מרגיש את עצמו כמי שאין בו מספיק יראת שמים חלילה וחס, ולכן לפני שמסר שיחה הוא היה לומד מוסר שעה ארוכה, כדי שיהיו דבריו נשמעים…
"בתקופה אחרת, כך שמעתי מבני המשפחה, סבא התארח פעם בשבת באיזה מלון בטבריה, שם היה כינוס שהוא היה צריך לקחת בו חלק. החדר שבו ישן היה בקומה השמינית, והוא היה צריך לעלות שמונה קומות. אמרו לו שיש מעלית שבת ואפשר לנסוע בה בלי שום פקפוק… אבל סבא ענה בפשטות: "אנחנו משפחה של מחמירים", ובכך חתם את הדיון עוד לפני שהתחיל…
"הוא היה מחבב מאוד את השיר המוכר 'אנא עבדא דקודשא בריך הוא', כי המילים הללו מבטאות את התחושה שליוותה אותו בלי הפסקה. היתה לו רק טענה אחת על השיר הזה: "למה מדגישים שוב ושוב "אנא אנא עבדא", היו צריכים לומר "אנא עבדא עבדא", הדגש צריך להיות על 'עבדא' זה העיקר…".
"גם כשהיה אומר 'בריך שמיה דמרא עלמא' בפתיחת ההיכל, היה מתרגש מאוד כשהגיע למילים אלו 'אנא עבדא דקודשא בריך הוא', במיוחד בשבתות, וביתר שאת בפתיחת ההיכל ביום הכיפורים, אז הוא ממש היה נמס מרוב התרגשות באמירת המילים הנשגבות הללו".
"כי זאת היתה המהות של כל חייו, עבד ה', מבחינתו להיות עבד ה' זה היה העיקר, וכל נע סביב זה.
"אבל הוא היה מדבר רבות על כך שעבודת ה' צריכה להיות מאהבה, לא רק מיראה. "לא פעם היה פותח בדרשותיו סידור, ומתחיל להסביר את המילים שבברכה הראשונה של תפילת 'שמונה עשרה'. הוא היה מסביר מה זה הק-ל, מה זה הגדול, הגיבור, הנורא… כשהיה מגיע ל'גומל חסדים טובים', היה מסביר שהמילה 'גומל' הוא גומלין, שהקב"ה מרגיש שהוא כביכול חייב לגמול לנו חסדים טובים, הוא כביכול חייב לנו…
"יותר מזה הוא לה היה מסוגל להמשיך, בשלב זה הוא היה מתרגש כל כך והיה אומר כשדמעות בעיניו: "איך, איך אפשר שלא לאהוב את הקב"ה? איך אפשר שלא לעבוד אותו מתוך אהבה עצומה, מלך מלכי המלכים, שכל העולם הוא הדום רגליו, כאין וכאפס לעומתו, ובכל זאת הוא רואה את עצמו שהוא כביכול חייב לנו, קרוצי חומר, בשר וגם, רימה ותולעה". הוא היה כל כך מתרגש עד שהתקשה מאוד להמשיך את דבריו.
"והנה עוברת לה שנה שלימה מאז חסרנו כל אלה, בשבת פרשת ראה, כ"ה באב יחול יום ה'יארצייט' הראשון, ואין לנו שיור רק התורה הזאת שלימד אותנו, להידבק בדרכיו וללמוד ממידותיו המופלאות, ומה כאן היה עומד ומשמש ומלמד זכות ומעורר רחמים על עם ישראל, אף שם עומד ומשמש בכהונה ומעורר עלינו רחמי שמים, שנזכה בסייעתא דשמיא בקרוב לגאולה השלמה".