הגאון רבי אליהו לפין שליט"א, מרבני ישיבת מיר
1
הוא התעורר באמצע הלילה והביט בערגה אל קופסת הטבק שעל השולחן. חשק עז תקף אותו להריח, אבל המחיר היה לצאת מתחת הפוך החם ולפסוע לעבר השולחן. הזהות שלו נקרעה בין התאווה לעצלות: אם אקום למרות הקושי זה אומר שאני תאוותן, אם אישאר במיטה משמע אני עצלן. לבסוף החליט לגבור על שתיהן – הוא קם ופסע עד השולחן וחזר למיטה מבלי לנגוע בקופסת הטבק. היופי בסיפור הזה הוא לא רק כח ההתגברות והשליטה העצמית אלא יותר מכך – המודעות העצמית הגבוהה שמחברת את האדם למה שהוא באמת.
אלא, מתברר כי אין די במודעות לכשעצמה, נדרש גם יושר פנימי כדי לקרוא לכל צד בשמו האמיתי, לשקול ולהכריע ולנווט נכון. הבעיה היא שתמיד יש מישהו שנמצא הכי קרוב אלינו ועלול למשוך את ההגה לכיוון הלא נכון. ננסה להכיר אותו ולקרוא לו בשמו.
2
את מקומו של היצר הרע אנו נוטים לשייך ל'קומה הנמוכה', זאת שבתחומה מתנהלות התאוות הגשמיות והמגושמות, או מערכות היחסים הטעונות שבין אדם לחברו. נדמה לנו כי בשעה שאדם נמצא ברומו של עולם ועוסק בדברים רוחניים או במעשים נאצלים, שם אין מקום ליצר הרע – וכי יעלה על הדעת שבשיאה של תפילת נעילה או בעיצומו של מעשה חסד נפלא יש בכלל אפשרות כניסה עבורו?
הבעיה היא שאם זה היה נכון הרי שלצדיקים שנמצאים כל היום ב'קומה הגבוהה' כבר לא היה מה לחפש בעולם – על איזה יצר עליהם להתגבר? ויותר מכך, הרי אמרו חז"ל כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, אז על איזה יצר הרע בכל זאת אנו מדברים?
3
ההסבר המפורסם בשם הרב דסלר מדבר על יצר הרע המותאם ל'נקודת הבחירה': ובמקביל תעלה גם נקודת ההתמודדות שלו. למשל, אם בקומה הנמוכה נקודת הבחירה היא על עצם שמירת השבת, הרי שבקומה היותר גבוהה הבחירה היא על האיכות שלה – עמידה בדקדוק הלכות שבת, וכן הלאה.
לא תמיד היצר הרע הינו היצור החייתי או העצל והמגושם, הוא פשוט מתאים את עצמו למגרש שעליו לשחק בו. כאשר מבין שאין לו עם מי לדבר בשפה הישנה הוא עובר לשפה מותאמת למקום החדש, מנסה למנוע ממנו לצמוח ולעלות קומה. זהו יצר הרע שעומד מול המעשים הטובים.
בפרשת השבוע יש משהו יותר מפחיד – יצר הרע שמעורב בתוך המעשים הטובים והשאיפות הכי גבוהות.
4
כשחז"ל מבקשים להציב את הצד שכנגד למחלוקת לשם שמים של הלל ושמאי לא נמצאה דוגמה טובה יותר מאשר מחלוקת קורח ועדתו. האם יתכן כי המשמעות היא שמלבד העדר ה'לשם שמים' אין הרבה הבדל ביניהם? הרי שמאי והלל נחלקו ביניהם על הבנת רצון ה' באופן הכי אמיתי, בעוד שקורח ועדתו נחלקו על משה בענייני שררה וכבוד כשהם מוכנים להרוס את כל ההנהגה הרוחנית של העם בעבור מטרתם, אז איך אפשר בכלל לדבר על לשם שמים?
כנראה שאנחנו לא מדברים על אותו אדם. קורח של חז"ל הוא לא פוליטיקאי נבזה שדוחף את כולם הצידה כדי להיות בראש, הוא לא ה'בעל מחלוקת' הקלאסי שמעורר מדנים ובוחש ידו בקהילות ובמוסדות, שנלחם מלחמות קודש רק כדי להשיג לעצמו תפקיד ומשכורת – זהו קורח הרבה יותר מפחיד ומסוכן.
כפי שרבותינו מסבירים את דברי חז"ל – קורח ועדתו ניצבים באותו מקום של מחלוקת המבקשת קרבת אלוקים והשגות גבוהות, כשהנקודה המבדילה היא המניעים הפנימיים הנסתרים – אצל שמאי והלל המניעים טהורים, אצל קורח ועדתו המניעים הם אישיים. מחלוקת שאינה לשם שמים היא כשהיצר הרע מתערבב במקום המרומם שהאדם נמצא בו, משתלט על השאיפות הגבוהות ומוביל אותן למקום שפל ונבזה. הסוד הזה מתגלה בדרך: כאשר המטרה מקדשת את האמצעים הנוראים של ריסוק ההנהגה וחורבן העדה אות הוא כי השורש והמניע כבר אינם טהורים, השאיפה עוד איננה קרבת אלוקים ובקשת האמת אלא אנוכיות לשמה.
5
יתכן ומשמעו של 'כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו' הינו שדווקא בדברים היותר גדולים בהם אנו בטוחים כי רק ה'לשם שמים' הוא המניע, שם מסתתרת הסכנה הגדולה יותר. עטיפת ה'לשם שמים' עלולה להכהות את העיניים ממודעות למניע האמיתי ולהשפעותיו.
קורח מלמד אותנו דבר או שנים על מודעות עצמית הנדרשת כדי לשמור על טוהר הפעולות היותר נעלות והיותר קדושות. ככל שהנושא שאנו עסוקים בו יותר מרומם וקדוש ככה נדרשת מודעות חדה ומעמיקה למניעים שבתת מודע. לדוגמא, כשעסוקים בחינוך – כמה זהירות נדרשת מכוונת נסתרות, מחשבונות ונגיעות אישיות. כשמקיימים מצוות הוכח תוכיח – האם הביקורת באה ממקום טהור או מקנאה וחוסר פירגון. ואפילו כשעושים מעשה חסד – האם אין כאן הנאה נסתרת לעמוד במקום של הנותן, להיות האיש המוצלח והחכם.
לרוב, בדיקת המודעות דורשת התעמקות אמיצה מתוך כנות ויושר פנימיים, כי במבט בלתי מעמיק ובוחן כמעט בלתי אפשרי לראות את הסטייה בזמן אמת. אבל יש גם מצבים בהם הבדיקה הרבה יותר פשוטה ושקופה – אם הדרך להגשמת שאיפות טובות עוברת דרך פגיעה באנשים אחרים ולא מתנהלת כרצון ה' סימן שמישהו אחר לקח את ההגה לידיים.
