הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
"אתה קשור לרבי זלמן משה?"
"אני נין שלו. הוא אבא של סבתא שלי עליה השלום", אמר האברך הצעיר
נהרה נשפכה על פני הקשיש. "אתה יודע מי היה רב זלמן מוישה? איזה גאון! וצדיק! עניו שלא היה כמותו! אני זוכר שבישיבה הוא שאל את השאלות הכי טובות, הכי מעמיקות. ושהראש ישיבה עשה מזה עסק שלם, הוא בכלל לא החזיק טיבותא לנפשיה! אם דיברו איתו בלימוד, הוא תמיד נתן תחושה שהוא לא מבין יותר טוב מאחרים…. ועל התפילות הנשגבות שלו שמעת? איזה תפילות! באיזה השתפכות הנפש! כל תפילה כמונה מעות!"
"….כן כן, שמעתי על זה"…
"רגע, ביום ראשון בעצם היה היארצייט שלו, נכון?"
"כן, במוצאי שבת. אבא שלי והדודים שלי הגיעו ולמדו משניות. אני הייתי בישיבה. אני לומד רחוק, בדרום. לא יכולתי להגיע"…
"אה רב זלמן מוישה!! איך זה שאתה לא מתלהב?! הוא נפטר צעיר, כשהייתי בן עשרים בערך. כל העוילם לא התאושש מהפטירה שלו הרבה זמן!".
"סליחה רב איד. אבל כבודו אומר בעצמו שאבא של סבתא שלי נפטר לפני יותר משישים שנה. אבא שלי היה בן שנתיים כשהוא נפטר. אני נולדתי עשרות שנים אחרי זה. לא הכרתי אותו בכלל".
&&&
קשה להתאבל, בלי להעמיק ולחשוב, על דבר שלא אנחנו ראינו, לא אבותינו ולא אבות אבותינו. גם סבא של סבא של סבא של סבא שלנו לא ראה את בית המקדש. הפרושים בישראל, שעוד חזו בבית המקדש, לא הצליחו להמשיך בחיים רגילים והם קיבלו על עצמם לא לאכול בשר ולא לשתות יין בכל ימות השנה, עד שחז"ל אמרו שזאת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, כמובא בסוף פרק 'חזקת הבתים'. "הכפרי אינו משתוקק לחמודות העולם, משום שלא ראה אותם מימיו. מאושר הוא במרעה הצאן שלו"- כך מובא בספר 'מנחם ציון' על ענייני האבלות על חורבן ביהמ"ק- "מה שאין כן העשיר שהיה לו בעצמו עושר וכל טוב ופתאום נהפך עליו הגלגל והרי הוא הולך אבל וחפוי ראש. הוא חי חיים מאושרים ולא יכול להתרגל לחיים מסוג אחר ואין לו טעם להמשיך לחיות".
סיבה נוספת לריחוק שלנו מכל העבודה הפנימית על הריחוק הגדול ואי בניית בית המקדש, היא במשך כל חייו- חיינו אנו מדברים על לימוד התורה והתמדתה, על "שטייגען" ועל הקשר שלנו, דרך הלימוד, להקב"ה.
אבל בבית המקדש לא למדו במשך שעות בהתמדה גדולה, לא חידשו חידושי תורה שיצאו מתוך עיון עמוק, לא ידעו בעל פה מסכתות שלמות או חלקים נרחבים מספרי ההלכה. בבית המקדש גם לא נמסרו שיחות מוסר נוקבות ומרוממות, לא עמלו כדי לא להגיב על 'עקיצה' רעה, לא לימדו לוותר לשני וגם לא עסקו ב'בין אדם לחבירו'. בבית המקדש, מקום השראת השכינה הקדושה, עסקו מבוקר עד ערב בשחיטת פרים וכבשים, תורים ובני יונה. הדליקו מנורות והקטירו קטורת. זאת צורת עבודת ה' שונה לחלוטין מדפוס ותבנית עבודת ה' היומיומית שלנו. וכן, גם אם אנחנו יודעים, בשכל ובדעה, שאז, באותם ימים קדומים מלאי הוד, עבדו את הקב"ה פי אלף אלפים יותר מאיתנו, אנחנו לא חשים את זה, כי לא רק שאנחנו רחוקים בגלל שאנחנו עסוקים בהבלי העולם-הזה, אלא גם כי תבנית העבודה הרוחנית שלנו שונה בתכלית.
לשם כך עלינו לשנות כיוון. להפנים שהעבודה הרוחנית הנוכחית שלנו אינה אלא דפוס ותבנית, ואילו עבודת ה' האמיתית היא- להתקרב להקב"ה. ואיך מתקרבים? בתקופת בית המקדש התקרבו להקב"ה על ידי עסק התורה הקדושה וקיום המצוות וגם באמצעות הקרבת הקרבנות ועבודת המקדש. יצקו תוכן רוחני עמוק שאין כמותו בכל יד ורגל של פרה, באפיית לחמים ובהטבת מנורה. ואילו בימינו, כשעדיין אין לנו מקדש ונביא, כהן גדול וכהן הדיוט, אנו מתקרבים לה' על ידי לימוד התורה, מקום השראת השכינה העכשוי (כפי שאמרו חז"ל, (ברכות ח, א), שמאז שחרב ביהמ"ק, אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה), מתקרבים על ידי תפילה ("ונשלמה פרים שפתינו") וע"י עבודת המצוות והמידות הטובות.
אם נשכיל להתרכז יותר בתכלית עבודת ה' שלנו, ולא רק בפעולות העבודה, אולי נבין יותר, נחוש ונרגיש, שאם הקב"ה יתברך רוצה שנתקרב אליו דרך עבודת הקרבת הקרבנות, ושכך נתעלה יותר, פי אלף אלפי אלפים יותר מקרבתנו העכשוית אליו יתברך, אז אנחנו רוצים, ומחכים, ומייחלים, כי אנחנו רוצים יותר להתקרב!
אנו מביטים החוצה ורואים כיצד כל תנאי ה'עקבתא דמשיחא' מתקיימים בזה אחר זה. מליוני יהודים עלו בכבשונות אושוויץ וטרבלינקה על קדושת השם. דם יהודי נשפך כמים והמינות נשאה ראש. היוקר מאמיר וחוצפא יסגא. גדולינו, כבר כמה דורות לפנינו, דיברו בנחרצות שאנחנו בסוף של הסוף, קרובים ממש לביאת המשיח. זאת היא אכן התחושה של כולנו, בפרט אחרי שעברנו כמה שנים מסתוריות של מגיפת קורונה, יחד עם עוד מאורעות מבלבלים, קשים להבנה. אנו נמצאים בשלהי שנת 'מוצאי שביעית' ואנו מחכים שהנה, עכשו, פתאום יבוא.
אין לנו הבנה עמוקה בתוכנית האלוקית של אלפי שנות גלות וכיצד כל אחד מאיתנו יכול לקרב את הגאולה, אך זאת האמת לאמיתה. מובא בספה"ק שמרגע החורבן ועד לרגע זה, כבר החל תהליך הגאולה. אנו מברכים בברכת המזון שהקב"ה הוא "בונה ירושלים", לא בלשון עתיד, אלא בלשון הווה. כי בכל רגע ורגע ירושלים נבנית. זהו תהליך איטי ומייסר, אך כל יהודי ויהודיה מוסיפים נדבך, עוד חתיכת פאזל, עד סיום הבנייה.
ומה אנו צריכים לעשות למעשה?
להרגיש כמה אנחנו רחוקים, לא מבינים, לא מרגישים. מובא רבות בספה"ק שראוי לנו להתבונן על חורבן עצמנו, על כך שאנחנו כל כך כהי חושים ואדישים. כל כך רחוקים מהתחושות האמיתיות שצריכות ללוות אותנו כל הזמן. הגר"א ז"ל מתאר (בליקוטים בסוף ספרא דצניעותא) את השתלשלות החורבן, מבית שני ועד ימיו, ומתאר את החורבן כגוף מת, גוף בלי נשמה. הגר"א ממשיל את ההתדרדרות הרוחנית של עם ישראל שלב אחר שלב, כירידת המת לקבר, כרימה האוכלת בבשרו, כעצמות, כעצמות יבשות, כרקבון העצמות, עד מצב בו נותר רק תרווד רקב, עפר המת. הגענו למצב שאין לנו כמעט כלום מהעבר המפואר שהיה לנו בתחילה, ואם אנחנו לא מרגישים כלום, זה עצמו מראה עד כמה אנחנו רחוקים, דלים ורשים.
אדרבה, בדיוק על זה אני בוכה ומתייסר. איך זה שבכל יום ויום יוצאת בת קול ומייללת, מנהמת כיונה ואומרת: "אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות" (ברכות ג, א), ואילו אני כמעט לא מרגיש כלום?! כיצד יתכן שכל נקיי הדעת, כל ירא שמים, מיצר ודואג על החורבן, בדמעות שליש, בצער אין אונים, בכאב פנימי- ואני מתכנן לעצמי את הצימר של 'בין הזמנים' ומחכה כבר לשמוע שוב מוזיקה?! איך זה שמה שהיה פשוט בעומקי הרגש של כל יהודי ערלעכר בדור הקודם- כל כך רחוק ממני?!
—- "היום הכאב על החורבן, הגעגועים למקדש, האי השלמה בלי מקדש, זה ממשיך קדושת המקדש, על דרך "ועולותיך לנגדי תמיד" וכתרגום שם. א"כ האבלות על מקדש היא ממש פיקוח נפש לחיי כלל ישראל" (הסכמת מו"ר המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצוק"ל, לספר מנחם ציון).
(פורסם ביתד נאמן – 'נקודה למחשבה')