המתרגל לגלות – ישועתו רחוקה!
כל יהודי בימי המצרים בוכה ומתאבל על החורבן, יותר מאשר בשאר ימות השנה. הוא מרגיש כאב איום וצער נורא על בית המקדש שחרב, על סילוק שכינה, על היעדר קדושה, על כל מה שאיבדנו בעוונותינו.
אז למה אנחנו לא כל כך רואים את הדמעות ואת בכי התמרורים? למה לא ניכר הצער הנוקב, והיכן הוא הכאב הנורא? איך זה שבימי בין המצרים עסוק הראש בתכנוני ים-בריכה-טיולים לימי 'בין הזמנים'?
ניתן להמשיל על כך משל:
אדם אחד הלך בדרך עם בנו. נכנסו השניים למדבר ותעו במרחביו, ולא הצליחו למצוא את דרכם. תם הלחם וכלו המים. חלף יום, והבן מתחיל לבכות, "אבא, אני רעב! אני לא יכול לסבול את הרעב הנורא!"
צמח שם, במדבר, צמח בר. בייאושו, תלש האב את הצמח ונתנו לבנו למאכל.
חצי שעה חלפה, ושוב בוכה הבן בכי תמרורים.
"בני, מחמד נפשי, האם אתה עדיין רעב?" שואל האב ברחמים גדולים.
"לא."
"אם כן, מדוע אתה בוכה?"
"כואבת לי הבטן," מיילל הבן. "מה שנתת לי לאכול זה בכלל לא מאכל אדם, זה מאכל בהמה".
האב בוכה יחד איתו, אבל מתגבר על כאבו כדי לנחם את הבן. "יהיה טוב, ה' יעזור. אתה תראה, שעוד נצא מהמדבר הזה".
למחרת חזר על עצמו אותו סיפור. הבן בוכה מרוב רעב ומבקש אוכל, ושוב נותן לו האב עשב שהוא מאכל בהמה. הבן נרגע מרעבונו, אבל אחרי מחצית השעה הוא שוב בוכה בכי עז.
"בני מחמדי, למה אתה בוכה? אתה רעב?"
"לא."
"אז למה אתה בוכה?"
"כואבת לי מאד הבטן, זה מאכל בהמה…"
האב מצטער מאד, אך משתדל לנחם את הבן.
כך חולף עוד יום ועוד יומיים, עוד שבוע ועוד שבועיים, וכבר עבר חודש. יום אחד הבן אוכל את מאכל הבהמה, עוברת חצי שעה, אבל ראה זה פלא – הבן לא בוכה. עוברת שעה, והבן מתחיל לרקוד משמחה.
"אבא, איזה יופי, התרגלתי! כבר לא כואבת לי הבטן! אין לי בעיה להישאר פה, במדבר… מאכל הבהמה כבר מתאים וטוב לי!"
פרץ האב בבכי מר.
"אבא," נבהל הילד ותמה, "אבא, על מה אתה בוכה? כל זמן שכאבה לי הבטן, עודדת אותי ואמרת 'יהיה טוב'. ברוך ה', נהיה טוב, כבר לא כואבת לי הבטן מהעשבים, אני יכול לאכול אותם. אז על מה אתה בוכה?"
אומר לו האב: "בני, מחמד נפשי, כל זמן שכאבה לך הבטן ממאכל הבהמה, הייתי בטוח שלא תרצה להישאר במדבר הזה. ידעת, שאין זה מקום של בני אדם. לבני אדם יש מקום ישוב, לבני אדם יש מאכל אדם, ויש חיים של בני אדם.
כל זמן שלא היית מסוגל לאכול את מזון החיות והבהמות, ידעתי שאתה תחפש עד שתמצא מקום יישוב, מאחר שבמדבר אתה לא יכול להתקיים בשום אופן. כשאמרתי לך 'יהיה טוב', התכוונתי שתמצא מקום ישוב, ותחזור לחיות כמו בן אדם.
אבל כעת, בני האהוב, מאחר שהתרגלת לאוכל הרע הזה, ואתה שמח ומאושר ורוקד עם מאכל הבהמה, אתה משלים עם החיים כאן. שוב אינך נחוש בדעתך לחיות חיי בן אדם, ועם הבהמות תישאר. על זה אני בוכה. על זה היה דווה ליבי, ואין לי מנחם.
והנמשל מובן: כאשר מרגישים את צער החורבן, ומתאבלים, ומייחלים לבוא הגאולה, יש תקווה שנצא מהגלות הנוראה, ונזכה לגאולה ולמקדש ולקדושה. אבל אם כבר התרגלנו, ו'טוב' לנו בגלות, ואפילו איננו מבינים מה איבדנו – מצבנו הרבה יותר גרוע.
לא מבינים מדוע "ייתי ולא אחמיניה"…
בגמרא בכתובות מובא מעשה בגוי אחד, שרץ אחרי יהודי, ולא היה יכול להשיגו. מה עשה הגוי? הזכיר ליהודי את חורבן בית המקדש, ומרב צער אפסו כוחותיו של היהודי ולא היה יכול לרוץ, והשיגו הגוי.
אפילו הגוי ידע, עד כמה קשה הוא צער החורבן, שיותיר את האדם ללא כוחותיו.
כך היה בימים קדמוניים, כאשר היהודים עדיין הבינו מהו בית המקדש, ומהי השראת השכינה, וממילא התאבלו אבל גדול ונורא על החורבן, על כל מה שנלקח ואיננו.
כעת, העיניים יבשות הלב לא דווה, מאחר שאפילו הבנה לגבי מה שאיבדנו – אין לנו. ומאחר שכך, אנחנו לא באמת מייחלים לגאולה.
אני זוכר, שעוד היה פה, בבני ברק, יהודי מהדור הקודם. שמו היה הרב צמד, והוא הגיע קרוב לגיל תשעים. שאלתי אותו באידיש: "אומרים שפעם היה אחרת, תסביר לי – מה היה אחרת?"
הוא ענה לי, גם כן באידיש: "אני יהודי פשוט. על הגדולים של פעם אני לא יודע מה לספר לך, אבל את זה אני כן יכול לספר – העיירה שלנו היתה עיירה קטנה, ואנשיה פשוטים. ובכל זאת, לא היתה שום אפשרות בעולם, שהבעל-קורא יוכל לקרוא את כל איכה כסדר. הוא התחיל לקרוא, ופרץ בבכי מר, ואיתו כל הקהל. ניסה להמשיך, ושוב בכה בכי תמרורים, וכל הציבור בוכה עמו. כך עד שהצליחו לסיים קריאת איכה בשברון לב גדול.
כך היו היהודים הפשוטים של פעם.
אבל היום יבש מעיין הדמעות, לא מבינים בכלל מה הבעיה בגלות…
התרגלנו לחיות כמו בהמות. התרגלנו להיות שקועים בגשמיות, התרגלנו לעלמא דשיקרא, התרגלנו לגסות הרוח ולמדות רעות, התרגלנו למחלוקת ולצרות העין.
נדמה לנו, שככה חיים בני אדם, וממילא העין לא דומעת והלב לא נשבר. ועל זה יש בכי כפול ומכופל – לא רק שאבד מאיתנו בית המקדש, אלא שאפילו איבדנו כל שייכות אליו.
עד כדי כך התרגלנו, שבא אדם ואמר לי בפשטות גמורה: "אני לא מבין את הגמרא בסנהדרין. עולא ורבה אמרו על עקבתא דמשיחא "ייתי ולא איחמיניה" – מחמת שהתקופה קשה כל כך, הם ביקשו לא להיות בתקופה זו. אני לא מבין, למה? היום תקופת עקבתא דמשיחא, והכל די בסדר… מה הבעיה? יש ישיבות, יש תורה, יש חסד. למה עולא ורבה, האמוראים הקדושים, לא רצו לחיות היום, ממה הם חששו?"
התרגלנו כל כך למאכל בהמה, עד שכבר איננו מבינים את בני האדם, שלא יכולים ולא רוצים לחיות כמו בהמות.
בואו נבכה על החורבן, ונבכה גם על המצב שלנו – שאיננו מבינים את החורבן. ואם נבכה על כך, אולי נתחיל לקלוט את עוצמת האובדן, ונתחיל להיטיב את מעשינו, כדי שנהיה ראויים לגאולה.
אברך אחד, מופלג בתורה עד מאוד, סיפר לי על התרחשות מימי בחרותו בישיבת פוניבז'. הוא היה אז מן הצעירים שבישיבה, והוא וחבריו תכננו בימי בין המצרים את תוכנית "בין הזמנים" שלהם – לנסוע למקומות הקדושים.
הדבר הגיע לאוזניו של המשגיח, רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, והוא ביקש לדבר עם הבחור.
"מה קורה? שאל המשגיח, "מתכננים נסיעה?"
"זה לא אני," אמר הבחור בחשש. "חברים מתכננים… אנחנו רוצים להתפלל במקומות קדושים בצפון, והכל יהיה בהיתר, כמו שמתאים לבני תורה…"
אמר לו המשגיח: "אני לא מדבר כרגע על הטיול. אני לא מבין איך כעת, כשמתאבלים על בית המקדש שחרב, יש ראש לטיולים. איך כעת, בשעה ש'מתו מוטל לפניו', אפשר לדבר על טיולים למקומות הקדושים?"
בזמן של האבלות על החורבן, הראש כבר נמצא בתכנונים של הקעמפ?!
זה נורא ואיום!
אם מתרגלים למאכל בהמה, וכבר לא כואבת בגללו הבטן, זה לא סיבה לרקוד משמחה…
זה עצוב ומר.
אם ניתן דעתנו לכך, אולי נזכה להבין את צער החורבן, וממילא ניטיב מעשינו ונזכה לגאולה השלמה במהרה.
(רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א- דורש טוב בין המיצרים)