לברך את עמו ישראל באהבה
אהרן הכהן הוא היחיד שיום היארצייט שלו נכתב במפורש בתורה (במדבר לג, לח): "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שִָׁם… בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ". ומובא בספרים הקדושים כי יש רמז בכך שאהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, נפטר דווקא ביום הראשון של חודש אב.
מיד עם כניסתו של החודש בו נחרב בית המקדש בעוון המחלוקת ושנאת חינם – יִזָּכֵר כל יהודי באהרן הכהן שהיה אוהב שלום, אוהב את הבריות, נושא כפיו כל יום, ומברך אותם באהבה.
כשהכהנים נושאים את כפיהם הם מברכים: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתו שֶׁל אַהֲרֹן וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה". מאי משמע "לברך באהבה"?
זכיתי לשמוע מיהודי שנפטר לפני זמן קצר, שהיה מתלמידיו של הכהן הגדול מֵאֶחָיו, מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל, שסיפר שה"חפץ חיים" היה משתהה על הבימה, במשך כמה דקות, אחרי שהכהנים סיימו "שלום" וכבר ירדו מן המדרגות.
בחו"ל הכהנים לא היו נושאים כפיים בכל יום, אלא רק בחגים. בחג השבועות, החג האחרון בחייו של ה"חפץ חיים", שנפטר בחודש אלול, שאל אותו אחד מהתלמידים, מה הוא אומר בזמן הזה, בזמן שכל הכהנים סיימו כבר את ברכתם?
נענה ה"חפץ חיים" ואמר: "הקב"ה נתן לנו, הכהנים, הזדמנות לברך את עם ישראל. והנה, להוסיף על הברכות – אי אפשר, ומכל מקום הלב שלי משתוקק להוסיף ולברך, עוד ועוד, ופשוט קשה לי מאד להיפרד, לרדת מהבימה ולסיים את הברכה".
"לברך באהבה" זה לתת לשני את הלב בשעה שמברכים אותו. מי שיש לו לב חם, לא מסתפק בברכת "מזל טוב", כששומע על שמחתו של חברו. לבו עולה על גדותיו והוא מברך באהבה, שופע עוד ועוד.
פיו ולבו של אהרן היו שוים
חז"ל (אבות דרבי נתן פרק יב) מספרים על דרכו של אהרן לעשות שלום בין שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה:
"הלך וישב לו אצל אחד מהם, ואמר לו: 'בני! ראה חברך מהו אומר. מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי. בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו' ויושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן, ויושב לו אצל האחר, ואומר לו: 'בני! ראה חברך מהו אומר. מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי? בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו'! ויושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה – גפפו ונשקו זה לזה".
ולכאורה יש להבין: הן כאשר אהרן היה אצל הראשון, הוא עדיין לא דיבר עם השני. כיצד, אפוא, הוא מספר לו שהשני מטרף את לבו, קורע את בגדיו ומתנחם על מעשיו? איך הוא מספר לכל אחד מהם שחברו מודה באשמה ומתחרט, בשעה שבאמת לא כך היה?
ביאור הדבר: אהרן היה לבם של ישראל. הוא אהב, באמת ובתמים, כל אחד ואחד מישראל, בלב שלם. פיו ולבו היו שווים: הוא לא הביע אהבה, שמחה, כלפי חוץ, מבלי שלבו אהב באמת את הזולת.
ישנם הרבה אנשים שכלפי חוץ מראים פנים מחייכות, ולבם בל עמם. אין כוונתי, חלילה, לזלזל בזה. גם זו, בהחלט, מעלה: להראות פנים שוחקות לזולת.
אבל אהרן הכהן היה במדרגה הרבה יותר גבוהה. הוא היה במדרגת "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד, יד). הקב"ה העיד עליו, שלא רק כלפי חוץ הוא מְגַלֶּה שמחה על מִנּוּיוֹ של אחיו הצעיר לנשיא ישראל, אלא השמחה היא פנימית, אמתית, מעומק הלב.
כאשר אהרן ראה שני יהודים רָבִים ביניהם – זה פשוט דקר את לבו! נגרם לו מכך צער נוראי, כאבו היה עצום.
הכאב הזה, הצער הזה, הבכי הזה, היו כמו "קרני אור", פרוז'קטורים, שנכנסו היישר ללבם של שני הניצים והשפיעו עליהם, לנטוש את השנאה ולהרגיש רצון להתפייס!
נמצא, אפוא, שכאשר אהרן ישב אצל כל אחד מבעלי המריבה, הוא יכול היה לומר לו בפה מלא, כי חברו נטש את השנאה ומעוניין להתפייס. הוא ידע כי הצער שלו, הדמעות שלו, התפילות שלו לבורא עולם שישראל יחיו באהבה ובשלום, גרמו לקרני אור רוחניים שנכנסו ללבם של השניים ויצרו אצל כל אחד מהם את הרצון להתפייס.
אהרן לא שינה, חלילה, מן האמת. הוא לא סיפר סתם סיפור כדי להשיג את השלום. הוא סיפר את האמת לאמיתה!
בספרים הקדושים מבארים את דברי רש"י (במדבר ח, ג): "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה", שלכאורה הדברים תמוהים, וכי יש צורך לומר שאהרן לא שינה ממה שה' ציווה אותו? אלא, שבחו של אהרן היה, שאף פעם לא היה מְשַׁנֶּה מדבורו. כל דבריו היו תמיד הוגנים ואמתיים.
גם בנידון דידן, אין הפשט שלצורך השגת השלום אהרן שינה מן האמת. כל מה שדיבר – היה אך ורק האמת הצרופה.
מעשה בשני שכנים
אני מוסר מודעה כאן, ממקום עומדי ליד ארון הקודש, כי את הסיפור שאני הולך לספר לפניכם, איני מספר, חלילה, כדי להתגאות, אלא רק מתוך כוונה שאם הוא יגרום למישהו לעשות איזשהו שינוי – והיה זה שכרי:
כבר שנים רבות שאני נוהג למסור דרשה, בליל תשעה באב, בבית המדרש הגדול בויז'ניץ. לפני שנתיים, במוצאי תשעה באב, הלכתי עם בני, שעה אחרי צאת הצום, לומר "קידוש לבנה". בסיום ניגש אלי בן אדם וביקש להתלוות אלי, היות וברצונו לספר לי משהו. הוא הוסיף מיד ואמר, כי לא אכפת לו, שֶׁבְּנִי יאזין גם הוא לסיפור.
מיד כשהחל לדבר, פרץ בבכי ואמר: "ר' אהרן, שמונה שנים יש מריבה ביני לבין שְׁכֵנִי, המתגורר באותו בניין שֶׁבּוֹ אני מתגורר. שמונה שנים אנחנו לא מדברים אחד עם השני. המריבה פרצה על רקע של בעיית בנייה. הוא רימה אותי בעשרים אלף דולר. הלכנו כמה פעמים לדין תורה, אבל בשורה התחתונה לא ראיתי ממנו את הכסף".
"ר' אהרן, אתה הרי יודע, מריבה בין קרובי משפחה או בין שכנים, היא קשה במיוחד…
"והנה אתמול, בליל תשעה באב, השתתפתי בדרשה שלך. תיארת, בדבריך הנרגשים, כמה גדול הוא הצער שיש לכל אבא אם הילדים שלו רָבִים ביניהם. גם לאבא עשיר, שיש מיליונים – כל זה איננו שווה לו, אם הבנים שלו מסוכסכים האחד עם השני. הבאת כמה וכמה מאמרי חז"ל המתארים את הצער הגדול ואת הסבל הגדול שיש לאבינו שבשמים כאשר ישנה שנאת חינם בין שני יהודים. הוספת לתאר איך יצרו של אדם מתגבר עליו ולא מניח לו להתפייס, גם אם הוא יודע שהשני צודק.
"אתמול בלילה, ליל תשעה באב – לא עצמתי עין. שמונה שנים אני גורם סבל לבורא עולם, מְצַעֵר את אבא!
"בבוקר, לפני שהלכתי להתפלל ולומר קינות, דפקתי על דלת שכני. הוא פתח את הדלת ונראה המום! שמונה שנים לא לדבר, ופתאום…
"פרצתי בבכי. אמרתי לו שהאזנתי לדרשה בה נאמרו דברים חמורים ביותר בגנות המחלוקת, ובאתי להתפייס עמו ולבקש את מחילתו. הוספתי ואמרתי לו כי אני מוחל בלב שלם על עשרים אלף הדולר שהוא חייב לי, ובלבד שיוציא מפיו את שתי המילים 'מחול לך'!
"ר' אהרן! זה היה קשה. קשה מאד. אבל הרגשתי שאני עושה משהו טוב… ולא תאמין מה השכן אמר לי: 'גם אני הייתי באותה דרשה. בית הכנסת היה חשוך ובשל כך, כנראה, לא ראית אותי. גם בלבי גמלה ההחלטה לבוא אליך, ולבקש את מחילתך, אלא שאתה הקדמת אותי'…
"והנה, הערב, עשר דקות אחרי צאת הצום, הוא ממשיך ומספר לי, השכן שלי דופק על דלת ביתי, ביחד עם אשתו, בידיהם בקבוק ליקר ומעטפה. הם הגישו לי את המעטפה ואמרו: 'איננו מסכימים בשום פנים ואופן שתמחלו לנו על עשרים אלף הדולר! הא לכם, לעת עתה, חמשת אלפים דולר 'על החשבון', ואת היתרה נפרע בע"ה בתשלומים". נטלתי את המעטפה ואמרתי: 'אחי היקר! לכל הפחות את זאת נְסַכֵּם, אם הבאתם חמשת אלפים דולר – אני מוחל, במחילה גמורה, עם כל הלב, על חמש עשרה אלף הדולר האחרים'".
רבותי! כפי שהקדמתי, לא באתי לספר על מופת שעשיתי. כל מה שרציתי לומר הוא שמי ששומע את מאמרי חז"ל, מאזין לסיפורי צדיקים, ומתוודע לחומרת המחלוקת, לְצַעַר השכינה על שנאת חינם, נחשף לְמַה שאנשים זכו להגיע בזכות התגברותם על המידות – כל זה מחלחל בלבו, משפיע עליו, וגורם לו לְהִשְׁתַּנּוֹת.
(רבי אהרון טויסיג שליט"א- כבודם של ישראל)