כלל ראשון בעזרה לזולת בכלל, ובמשפחה ולילדים בפרט, זה לדעת איך לעזור למי שאנחנו רוצים לעזור לו לפי כלי הקיבול שלו, ולא לעזור לילד לפי כלי הקיבול שלי.
ואם תשאלו: למה בכלל שאני ארצה לעזור לו לפי כלי הקיבול שלי?
בגלל שדווקא כיהודים שרוצים לעזור לאחרים ובפרט לילדים שלנו, המקום הזה שכל כך רוצה להיטיב, לפעמים הוא קצת יותר מידי. למשל: לא פעם אנחנו פוגשים הורים שדחוף להם שהילד יהיה בדיוק כמוהם, והם שוכחים שהילד הזה יש לו תכונות שונות ולכן לא בהכרח שמה שהם רואים כמעלה, גם הוא רואה את זה כמעלה. וגם לא כל מה שהם רואים כחיסרון, גם הילד בהכרח רואה את זה כחיסרון.
למשל: האבא חושב שזה יהיה מאוד טוב אם גם הבן שלו יידע למסור שיעורים לפני כל חברי כיתתו בענינא דיומא כמו… שהוא עשה כשהוא היה בחור. או שהאמא מאוד לחוצה והיא חושבת שהבת שלה לא מספיק חברותית, והראיה המוחצת היא, שהילדה שלה כמעט לא מזמינה חברות לביתם, בשונה ממנה בשנות צעירותה, שהיא כן הזמינה חברות לביתה על בסיס יומי.
בשלב הזה סוג ההורים מתחלק לשניים. יש את ההורים שמיד נלחצים: "אולי יש לילד בעיה? אולי הוא דחוי חברתית? אולי הוא עם דימוי עצמי נמוך? חייבים לעזור לו שיהיה כמו מה שאני מכיר ויודע איך אמור להיראות ילד נורמלי…"
לעומת זאת, יש אפשרות לשאול את עצמי כהורה: נכון שאני הכרתי סוג אחר של חיי חברה בשנות נעורי, אבל אולי לבן שלי עם התכונות שלו, עם תצורת הנפש היחודית שלו, כך בדיוק הכי נעים לו, ולכן אין שום צורך ש'אעזור' לו בתחום הזה?
לא פעם פגשתי הורים שהיו בטוחים שדפוס התנהגות בנם דורש התערבות מקצועית, ואחרי בירור עם הנער התברר, שאצלו דפוס ההתנהגות הזה מגיע ממקום הכי טבעי, וכל 'חטאו' בכך שבתפיסתם של ההורים התנהגות זו נתפסת כמשונה.
ככל שנשכיל לראות מה נכון אלדם מולנו, ביכולות שלו, בכשרונות שלו, ובמבנה הנפש שלו, כך נוכל לתת לו את העזרה הנכונה והאמיתית.
שעסק ה' בידינו יצליח.
*
לתגובות והארות 151527651383
(המודיע כ"ד בסיון תשפ"ג)