"הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם" (לו מג)
אל היכל קדשו של הרה"ק ה'תפארת שלמה' זי"ע אשר בראדומסק, נכנס איש עטור מחלצות, נוצה ססגונית תחובה לו בפדחתו ובלורית מסורקת למשעי מתזזת בקדמת מצחו.
"התזכרני, רבי? הן יליד עיירת מכורתו הנני, יליד וולשצובה!", הכריז הלה ברוב יקר.
"מה מעשיך כיום?", קידמו הצדיק הקדוש מעדנות. עיניו הבדולחים מפיקים חמלה על הנשמה השבויה במלתעות הקדמה הנבוכה.
"מה טוב לי ומה נעים חבלי", המשיך ה'נאור' את נאומו ברברבנות. "מדושן נחת אני, מוולשצובה ועד ראדומסק! בני הבכור הוכר באליפות עורכי הדין, בני השני אלוף בליגת משחקי השחמט והשלישי לא פחות מרב-אלוף בקצונה הבכירה שבדרגי הצבא"—
"נו, משפחתך דומה אפוא להפליא למשפחה המכובדת שבפרשתנו" – מפטיר כלפיו הצדיק.
עיני המשכיל נצצו. "האמנם?!".
"הנה", דפדף לו הרבי בחומש שלפניו, "הבט: בן אחד – אַלוּף תִּמְנָע', ומשנהו – אַלּוּף עַלְוָה', השלישי – אַלוּף יְתֵת', וזה שלאחריו – 'אַלוּף אֶהָלִיבָמָה', וכן הלאה…
"וראה נא עד הסוף" – שינה הרבי לפתע את ארשת פניו ונעץ בו מבט נוקב כליות. "הוּא" – קרא מתוך החומש בהחוותו על המשכיל הנאור באצבע ישירה – "עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם!"
ואמרו, כי לא זז משם עד שהפך עורו ושב לכור מחצבתו באמונת תום.
(מנחם מענדל רוזנבוים, 'המבשר תורני וישלח תש"פ)