בעבר דיברתי וכתבתי רבות על כך שאין לכפות ילדים לשמירת מצוות, ולא להפעיל עליהם לחץ אפילו כלשהוא, משום שהכפייה לא תועיל, ורק תגרום להם לריאקציה. ולכן המלצתי שההורים רק יזכירו לילדים פעם או פעמיים כל פעם שמגיע זמן קיום מצוה כלשהיא, וישאירו את הקיום המעשי על אחריותם ומצפונם של הילדים, מתוך הנחה שזה מה שיגרום להם בסופו של דבר לקיים את כל המצוות בשמחה.
הסתייגתי אפילו משכנועים עבור שמירת מצוות, ואפילו ממתן פרסים, משום שסברתי שפעולות אלו מורידות מהילדים את האחריות לשמירת מצוות. [אם כי סברתי שאחוז בסיסי של אחריות נשאר על ההורים, ולכן תמכתי במבצעים מקומיים לחיזוק נושאים מסויימים, וכן בשיחות מחזקות בין הורים לילדיהם, בכמה צורות, וכן המלצתי להטיל גבולות בנושאים מהותיים, ועוד].
למרות שדעה זו התבססה כמובן על דברי גדולי ישראל, מכל מקום במשך הזמן הגעתי ליותר דיוק בדברי גדולי ישראל, וכן נוסף לי עוד ניסיון מעשי, ובעקבות כך שיניתי מעט את דעתי בנידון.
כיום דעתי היא: שכל הנאמר לעיל, נכון אמנם לגבי ילדים מעל גיל מצוות, שכלפיהם האב כבר בירך 'ברוך שפטרני', כי האחריות הרוחנית אכן עוברת מההורים אל הילד. אולם בנוגע לילדים עד גיל בר מצוה, זו כן אחריותם של ההורים לדאוג שהם יקיימו את המצוות, וירכשו הרגלים קבועים של תפילות, ברכות, לימוד תורה, ושאר המצוות. ואם הילד אינו מקיים מצוות מסוימות, ההורה צריך לא לשקוט אלא לחפש עצות איך לגרום לילד כן לקיים, כגון: דוגמא אישית, עידוד והמרצה, יצירת 'מצב', הסברה, תחרויות ומבצעים, שיתוף פעולה מול המלמד [כגון לדווח בפתק של שבת אם התפלל] ואפילו… אפשר להפעיל עליו מעט לחץ כדי שיקיים מצוה או יימנע מעבירה!
ואמנם נכון הדבר שהכפייה למצוות מזיקה מאד ולכן צריך שהפעולות הללו ייעשו בנינוחות, בדרכי נועם, בשמחה ובגישה חיובית מתוך גישת מנהיגות ובטחון עצמי של ההורים, ולא ממקום של תחנונים ומסכנות כלפי הילד, שאז הילד הוא שמוביל את ההורים מתוך ניקיון פנימי של ההורים מלחצים וחרדות.
לא צריך 'להפוך את העולם' אם פעם אחת הילד לא קיים, אבל בכל זאת:
1 – זו אחריות של ההורה ליצור את ההרגל אצל הילד, ולא של הילד.
2 – קצת לחץ על שמירת המצוות אינו מזיק, בתנאי שרוב החינוך למצוות נעשה בדרכי נועם.
אז למה באמת שיניתי את דעתי? משום שהניסיון המצטבר לימד אותי, שכאשר מפעילים אפס אחוזי לחץ, ומעבירים את כל האחריות לילד, אמנם מרוויחים – שהילד מתחבר למצוות, בוחר בהן מאהבה, ומרגיש בהן מתיקות ונעימות. באמת נפלא!… אבל מפסידים דבר מאד חשוב: את ההרגל!
מכיון שהילד רשאי לנהוג כל פעם כרצונו, הוא לא רוכש הרגלים קבועים, כגון: תפילה בזמן, ברכת המזון, לימוד בזמן קבוע, וכו'. ואז הוא יצטרך לעבוד קשה מאד – אולי עשרות שנים – כדי לרכוש את ההרגלים שהוריו יכלו להנחיל לו תוך 13 שנים לכל החיים, בתור הרגל ברזל שמתבצע בקלות. ולכן הסקתי – שעדיף שההורים כן יקחו אחריות, וכן ידחפו את הילד לקיום רציף של מצוות, אשר יתכן שזה יגרע מעט מהחיבור הפנימי של הילד, אבל מאידך ייתן רווח עצום של ילד המורגל לשמירת מצוות, שזו כאמור מתנה לכל החיים.
דוגמא לדברים: בבית הורי שיחי' היתה הקפדה יתירה שלא לדבר לשון הרע, אאמו"ר שליט"א (מחבר הספר 'נצור לשונך'!) ואמי שתחי' היו עומדים בתוקף שלא נדבר על אנשים, אפילו דיבורים בעלמא, שמא ניגרר. הם לא ממש השאירו את זה לבחירה שלנו… ואכן, כיום נראה לי שיותר קל לי מאחרים להישמר מלשון הרע (למרות שתמיד יש ניסיון) בגלל האיסור שהושרש אצלנו חזק מאד מגיל צעיר.
מקורות מדברי גדולי ישראל ואנשי חינוך:
מדברי מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל (הציטוט הזה הוא שגרם לי להתחיל לחשוב אחרת):
"לבקשת זוג ידידים שיש להם בנים בגיל 7-8, שאלתי האם ראוי להכריח הילדים לשבת בליל שבת ליד השולחן זמן ממושך וכן אם להכריחם לשיר זמירות שבת, וענה רבנו – שעל פי רוב מה שבא בכפיה – אחר כך מתנקם.
"מה שכתוב בתורה – חילול שבת וכד', וכן דברים המפורשים בהלכה – כמו מוקצה וכד', צריך לפעמים להכריח ולהעניש על זה. אבל דברים כאלה – לא כדאי. רוב אלו שהתקלקלו נגרם הקלקול בגלל כפייה. אם האב ישיר, מסתמא גם הם ישירו, אם לא בפעם הראשונה, אז בשנייה או בשלישית. אבל אם רק יראו שהוא אומר להם לשיר – לא יצא מזה כלום" (כאיל תערוג משנת החינוך ח"ב).
מדברי הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל:
"ומכאן נלמד ענין גדול בחינוך הבנים, שהרי ענין זה של רגיל ודש בעקביו שייך רק אצל גדולים שנתרגלו לעבור על אותן המצוות, אבל בילדים שעדיין לא נעשה אצלם הרגל, קל ללמדם ולהזהירם, ואפשר לחנכם כרגיל, שהם עדיין צעירים בלי הרגלים ושייך להשפיע עליהם.
"וחובה ואחריות גדולה מוטלת על ההורים והמחנכים לחנך הבנים שיתרגלו לילך בדרך טובה, להרגילם להתפלל בכוונה, ולהתרחק מלשון הרע, ולדקדק בהלכות שבת, וגם להרגילם בעניין צניעות עד שיהיה חלק מעצמיותם, שאם מרגילים אותם בדרך טובה יהיו כל חייהם מקיימים אותן המצוות בקל, אבל אם לא יחנכו אותם כראוי יהיו אותן המצוות 'דש בעקביו', מחמת שלא נתחנכו והורגלו לזה כראוי, ויהיה להם רגילות לעבור עליהם עד שיהיה להם קשה מאוד לשנות ההרגל (קול רם, פרשת עקב).
עפ"י מאמרו של הרב משה ברוורמן שליט"א 'החינוך בגיל ההתבגרות':
"גדול המקיים מצווה – אמור לעשותה מתוך בחירה ורצון עצמי, ודווקא כך היא צורת הקיום, אך לגבי קטן – תפקיד האב להביא את בניו לקיום מעשי בפועל של תורה ומצוות, ולאו דווקא מתוך בחירה.
"אין הכוונה שיש לנקוט בדרכי כפייה, ישנם די דרכים נעימות שבכוחן להביא את הילד לעשות את המעשים הנכונים והראויים כמו למשל: התרגלות לציות ומשמעת, כח הרצון הבסיסי הקיים בילד לרצות את הוריו שיעריכו ויאהבו את התנהגותו, כח הרצון להיות מקובל בחברה ולא להיות שונה ומשונה מכולם, וכמו כן ניתן להשתמש בדרכי פיתוי, פרס, ענישה, ובכל סיבה חיצונית אחרת.
"הקטן אינו בר בחירה. אמרו חז"ל (אבות דר"נ וקהלת רבה) שעד גיל י"ג יש לו רק יצר הרע, ולכן צריך האב להרגילו במצוות. בגיל מצוות, נהפך קיום המצוות לאחריותו של הנער, אך לא לגמרי, שהרי אמרו חז"ל (במדבר רבה יח, ד) שבית דין של מעלה מענישים רק מגיל 20, משום שעד אז הוא עדיין לא מודע מספיק למשמעות מעשיו. ובגמרא (גיטין סה.) מבואר כי אין הבן מוכר נדל"ן של אביו עד גיל 20. כי עד גיל 20 הוא לא מספיק משיג את משמעות מעשיו. אמנם מעשיו כגיטין קידושין מכר ומתנה קיימים, אך עדיין אין לו אחריות מוחלטת".
בהצלחה רבה לכולנו!
לתגובות: [email protected]