יעקב א. לוסטיגמן
אחד מתלמידיו המובהקים של מרן רבינו ראש הישיבה, הגאון הגדול רבי גרשון אדלשטיין זצוק"ל, היה הגאון רבי יהושע מישקובסקי שליט"א, ראש ישיבת 'אמרי משה'. לאחר שכבה המאור הגדול ביקשנו לשוחח עם הגר"י מישקובסקי, שאכן נעתר לבקשה ונהג בנו טובת עין, כששיתף אותנו בצרור סיפורים מופלאים להם היה עד, או אפילו שותף בעצמו. "אחת ההגדרות הטובות ביותר ששמעתי על מרן זצ"ל", אומר הגר"י מישקובסקי, "היא שהוא היה 'איש של ניגודים'. לא סתם ניגודים אלא שהוא היה ממש הפוך מן הקצה אל הקצה. כשזה היה נוגע אליו, היתה לו הנהגה מסוימת, וכשזה נגע לאחרים, ההנהגה היתה מתהפכת אל הקצה השני"…
אני זוכר שפעם שאלנו, קבוצת תלמידים, את מורנו ראש הישיבה הגאון הגדול רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א, איך זכו הוא ומרן רבינו זצ"ל, שתשרה ביניהם כזאת אהבה ואחווה יוצאת דופן. הרי שניהם עומדים בראשותה של אותה ישיבה, ולכל אחד יש את העמדה שלו בנושאים שונים. מעולם לא היה ביניהם שום ויכוח! איך אפשר להגיע לדרגה כזאת?
מרן הגרב"ד שליט"א השיב לנו בווארט נפלא: כשברא הקב"ה את שני המאורות הגדולים באה הלבנה ובפיה טענה: אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. השיב לה הקב"ה 'לכי ומעטי את עצמך'.
רבים שואלים, הרי הלבנה אמרה דבר נכון. זאת באמת בעיה, יש כאן שני מלכים וכתר אחד, צריך לעשות משהו בנידון. למה הגיע לה עונש על כך שאמרה את האמת?
"התשובה היא", השיב מרן הגרב"ד, "שהחשש לשני מלכים המשתמשים בכתר אחד נובע רק כשכל אחד מהם רוצה את הכתר לעצמו. אם כל אחד מהם מבין שהכתר נועד כדי להלביש אותו לאחרים, אין שום חשש לסכסוך שיפרוץ ביניהם".
"אצל מרן הגר"ג אדלשטיין", הסביר אז הגרב"ד, "הכתר לא נועד להניח אותו על ראשו. מבחינתו, כל הסיבה שהכתר הזה נברא, הוא רק כדי להניח אותו על ראשו של ראש הישיבה השני, ולכן מעולם לא היתה שום סיבה שבגינה יכול לפרוץ ויכוח!".
"כמובן שהדברים נכונים לשני הצדדים", מוסיף הגר"י מישקובסקי. "מה שרבי בערל אמר על רבי גרשון, נכון גם לגביו"…
יש כאלו שטועים לחשוב, שמרן רבינו זצ"ל לא ידע מה זה כבוד
אבל ההגדרה הזאת, נכונה לא רק לגבי ראשות הישיבה. כל המושג של 'כבוד' היה מבחינתו משהו שנועד לאחרים. יש כאלו שטועים לחשוב שמרן רבינו זצ"ל, לא ידע מה זה כבוד. שהוא לא הבין בכבוד. זאת טעות! הוא היה ה'מבין' הכי גדול בדורנו בנושא של כבוד. הוא ידע איך להשתמש בכבוד בצורה משולמת, הוא ידע לכבד אנשים בצורה שאין לה אח ורע, והיה נזהר בכל כוחו שלא לעשות שום פעולה שעלולה לפגוע איכשהו בכבודו של הזולת.
זכורני, שפעם אחת באו אליו עם שאלה לגבי מישהו שלא עשה מלאכתו נאמנה, והיו שטענו שהגיע הזמן להדיח אותו מהמשרה בה החזיק, כדי להכניס תחתיו מישהו שמתאים יותר לעבודה הזאת.
מרן זצ"ל אמר שייתכן שבאמת מצד היושר והדין, צודקים השואלים ואכן היה ראוי להעביר את אותו אחד ממשרתו, אבל למרות זאת לא כדאי לעשות זאת. למה? כי בכל מקום שיש פגיעה בכבודו של הזולת – אין סייעתא דשמיא! אם תגרמו לאדם לביזיון, תפגעו בכבודו, גם אם תכניסו תחתיו אדם שמתאים הרבה יותר ממנו, לא תהיה לכם הצלחה, כי זה בא על חשבון כבודו של הזולת.
פעם בא חתנו של נשיא הישיבה, הגאון רבי אליעזר כהנמן שליט"א, להודיע למרן זצ"ל, שהוא עומד להכניס את בנו בכורו בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. הברית נועדה להתקיים בביתו של הסבא רבי אברהם כהנמן זצ"ל שעוד היה חי אז.
כמובן שראש הישיבה הבין שהוא צריך לבוא ולהשתתף בשמחת הברית, אבל הוא גם הבין שכמוהו יוזמן לאירוע גם מרן הגרב"ד פוברסקי יבלחט"א. תוך כדי דיבור הוא כבר חישב מי אמור לקבל את הכיבודים השונים, ומאחר והוא, רבינו זצ"ל היה מבוגר יותר, הוא חשש שאת אמירת הברכות ייתנו לו, ואילו למרן הגרב"ד יישאר כיבוד פחות חשוב.
מרן פנה לאבי הבן, וסיפר לו שלפני ימים אחדים הוא היה בברית אחרת, ונתנו לרבי בערל לומר את הברכות: "הוא אמר את הברכות כל כך יפה ומרגש, זה היה תענוג לשמוע. אני מציע לכם שתתנו לו את הברכות, בוודאי לא תתחרטו על כך".
כך גם כשבאתי להזמין אותו לחתונה שלי. רציתי מאוד שהוא יבוא לחתונה שהתקיימה בירושלים, אבל הוא בירר באיזו שעה אמורה להיות החופה, וניסה לסדר את הלו"ז כך שהוא יבוא רק לסעודה או לריקודים ולא יהיה בחופה. אמרתי לראש הישיבה שהחופה מוקדמת יותר, ואז הוא התחיל לחשבן את החשבון מהכיוון ההפוך, אולי הוא יבוא לקבלת הפנים לפני החופה, ובזמן החופה הוא כבר ישוב בחזרה לבני ברק.
שאלתי את מרן בכאב לא מוסתר: "האם הרב רוצה שאקרא לבני בכורי 'חופים', על כך שמורי ורבי לא ראה בחופתי? למה הרב עושה את כל החשבונות הללו כדי לא להשתתף בחופה שלי?"
השיב לי רבינו זצ"ל תשובה מאוד ברורה וישירה: "אני מוכן לבוא לחופה שלך", הוא אמר לי, "אבל יש לי תנאי קודם למעשה: בשום פנים ואופן אל תיתן לי שום כיבוד!". אמרתי לו שאני לא יכול להסכים לתנאי כזה, מה זאת אומרת, מגיע ר"מ בישיבת פוניבז', מורי ורבי, ולא ניתן לו שום כיבוד בחופה, איך זה ייתכן?
התרצה ראש הישיבה ואמר: "בסדר, אז תיתן לי ברכה פשוטה בחופה, אבל לא את ה'ברכה אחריתא', את הכיבוד הזה של ברכה אחריתא אתה חייב לתת לרבי בערל! אם לא תתחייב על זה, אני לא אבוא לחופה".
אמרתי לרבינו, שאני לא מבין את ההוראה הזאת. הרי הוא יותר מבוגר מרבי בערל.
נענה רבינו וענה לי בפשטות ובהחלטיות: "אבל רבי בערל הוא 'רבו המובהק', וברכה אחריתא זה כיבוד שנותנים לרבו המובהק".
זאת היתה הגישה שלו: יש את ראש הישיבה הגדול והחשוב שזה רבי בערל, והוא עצמו נמצא שם רק בנוסף לראש הישיבה המרכזי, אבל לא באותה דרגה בכלל…
פעם שאלתי את מרן שאלה מאוד מעניינת
כשלעצמו, הוא באמת לא הרגיש טעם בכבוד והיה בורח ממנו, עד כדי כך שמרן ה'חזון איש' זצ"ל הגדיר אותו בדרך צחות כ'בעל מום', משום שאין לו שום רצון לקבל כבוד, אפילו לא שמינית שבשמינית.
פעם שאלתי את מרן שאלה מאוד מעניינת: סיפרו אז בישיבה, שכשמרן זצ"ל התארס ביקשו ממנו לומר דבר תורה, והוא אמר איזה ווארט קטן על הרש"ש בסוגיא שלמד באותם ימים במסכת בבא קמא.
אמרו שהרב מפוניבז' מאוד כעס על כך. היו אילו אירוסין חשובים מאוד מבחינת הישיבה, כי אביו של מרן היה רבה של רמת השרון וחמיו היה הרב של פרדס חנה. באו לשמחת האירוסין רבנים רבים מכל האזור, והאירוע אמור היה להיות 'חלון הראווה' של ישיבת פוניבז', ובסופו של דבר קם החתן ואומר איזה דיוק שהיה לו בדברי הרש"ש, במקום להרשים את המתאספים במערכה שלימה שתראה מה שווה ישיבת פוניבז', ומה שווים התלמידים שהיא מעמידה…
שאלתי את מרן האם הסיפור הזה אכן נכון, והוא השיב לי בפשטות שכן, כך היה מעשה. הוספתי ושאלתי את מרן למה באמת, למה הרב לא אמר איזה חידוש יפה, הרי זה די ברור שבאמת מצד היושר היה ראוי שהחתן יאמר דבר תורה יותר רציני, כי זה באמת חשוב מאוד לישיבה!
ענה לי מרן בטבעיות: "אבל באמת לא היה לי מה לומר!"…
בהזדמנות אחרת, כשלמדתי איתו בליל שבת, אחרי שסיימנו את הלימוד שלנו במסכת ברכות, הוא היה מדבר איתי על הסוגיא שנלמדה השבוע. הוא חזר על ה'חבורה' שאמר לבחורים ביום שני, והפעם הוא הוסיף לה תוספת חזקה מאוד, 'יסוד' עמוק מאוד שמאיר באור אחר את כל הסוגיא, היה זה בסוגיא של 'שטרות'.
שאלתי את מרן, "הרי זה כזה יסוד נפלא וחשוב, למה הרב לא אמר את זה בחבורה שמסר ביום שני??? "
נענה מרן ואמר לי: "אתה חושב שאני הבנתי את זה מיד בהתחלה? אם לא הסברתי את זה לבחורים, זה בגלל שלא הבנתי את זה בעצמי. אבל אחרי שמסרתי את החבורה, באו בחורים ודיברו איתי בלימוד, ובמשך כל הימים שחלפו מאז שמעתי שאלות רבות והסברתי שוב ושוב לבחורים את יסודות הסוגיא, ולאט לאט התבהרו אצלי הדברים…".
באותה עת הוא כבר היה מגיד שיעור בישיבה עם ותק של כ-50 שנה, ואת הסוגיא הזאת עצמה הוא לימד כבר כמה עשרות פעמים, ובכל זאת הוא דיבר על עצמו כאילו הוא אחד הבחורים בישיבה, "לאט לאט התבהרו אצלי הדברים"… אני חושב שזאת ענווה עם גאונות עצומה, והוא לא רק אמר כך כלפי חוץ, אלא גם הרגיש כך כלפי עצמו.
אשה חכמה
באחת ההזדמנויות סיפר לי מרן, שלפני החתונה שלו הוא נכנס אל מרן ה'חזון איש' כדי לתת לו הזמנה.
מרן הוסיף שמאחר וה'חזון איש' רצה לחזק את רבני הערים, אביו וחמיו, הוא רצה לבוא לחתונה ושאל באיזו שעה צפויה להיות החופה: "אמרתי ל'חזון איש': 'חס ושלום! באתי לתת הזמנה מפני הכבוד, לא רציתי חלילה וחס להטריח את מרן שיצטרך לבטל זמנו ולבוא לחתונה שלי!'…".
הוסיף מרן ואמר שה'חזון איש' מאוד נהנה מדבריו וחיוך חיוך רחב.
אגב, אציין שגם מתוך הסיפור הזה אפשר להבין עד כמה גדולה היתה הענווה שלו. הוא היה בטוח שה'חזון איש' רצה לבוא לחתונתו רק כדי לחזק את רבני הערים, אבל בפועל ה'חזון איש' אהב אותו אהבת נפש, במו אוזני שמעתי ממרן הגראי"ל שטיינמן כמה וכמה פעמים, כמה שה'חזון איש' אהב את מרן זצ"ל וכמה היה מעריך אותו.
עוד מעשה שמעתי מבני הבית, שפעם באה אחת מנכדותיו של מרן, וסיפרה לו בשמחה רבה שבעלה עומד לסיים את הש"ס. הנכדה התייעצה עם הסבא כיצד כדאי לחגוג את סיום הש"ס, ומרן השיב לה שזה צריך להיות ממש בדרגה של 'יומא טבא לרבנן' והשמחה צריכה להיות יותר מחתונה, לעשות אירוע הכי מכובד והכי מיוחד כמיטב היכולת, כדי לחגוג את היום הגדול הזה שבו בעלה מסיים את הש"ס.
שאלה הנכדה בסקרנות: "ומה עשתה הסבתא כשסבא סיים את הש"ס בפעם הראשונה?".
ענה לה מרן בפשטות: "סבתא לא ידעה…".
הוא אפילו לא סיפר לרעייתו שהוא מסיים את הש"ס! פלאי פלאים.
פעם הוא אמר לי שביקורת זה דבר נפלא, זה מה שמעמיד את הבנאדם. "מי שרוצה להקים בית טוב ומוצלח, שייקח אשה חכמה שתדע להגיד לו ביקורת", כך אמר לי מרן, "כמה טוב לקבל ביקורת. האדם על עצמו לא יודע מספיק לבקר! אני מתייעץ תמיד עם אשתי, היא יותר חכמה ממני, ותמיד היא צדקה, ותמיד אני מקבל מחכמתה…".
לעומת זאת, הוא עצמו היה מאוד מאוד נזהר שלא לומר ביקורת על אחרים. הוא תמיד היה אומר שאם מישהו פגע בך, אל תכעס עליו. הרי החזון איש אמר שכל מעשיהם של אנשים נובע מהטבעים שלהם, ואם כן, מה אשם אותו מסכן שיש לו כזה טבע, שגורם לו להתנהג בצורה לא נכונה?
היה שגור על לשונו פתגם שאותו אמר בשם אמו ע"ה: "צריכים לדון כל אדם לכף זכות, וכשנגמר ה'כף זכות', צריכים לדון אותו ל'כף שטות'…". כלומר, אם מישהו עשה מעשה לא טוב, זה לא בגלל שהוא איש רע, אלא נכנסה בו רוח שטות, ולכן עדיף לסלוח לו ולהמשיך הלאה…
עוד דבר מעניין מאוד שזכיתי לשמוע מפיו היה, כאשר שאלתי אותו שאלה בעניין של אשה שהיתה צריכה לעבוד בעבודה מסוימת, שעל פניו זה לא היה מכובד ואפילו לא ראוי לעבוד שם, אבל מרן הגראי"ל שטיינמן הורה שכן תעבוד שם, כי הוא ידע שהיא תוכל לפעול משם לטובה. עם זאת, הרב שטיינמן אמר שבשום אופן לא יפרסמו שהוא הורה לה לעבוד שם, כי הוא חשש שישתמשו בזה כדי להתיר את המעשה ויגידו שיש כאן הוראה לרבים שהדבר מותר חלילה.
שאלתי את מרן הגר"ג זצ"ל, מה תעשה אותה אשה שיבואו ויטיחו בה שהיא מתנהגת שלא כדין, היא הרי לא יכולה לענות שהרב שטיינמן התיר לה את הדבר.
ענה מרן זצ"ל ואמר לי: "זה הרי נפלא! היא תוכל לקבל ביזיונות בשפע, ועוד על מעשה שהיתה צריכה לעשות על פי הוראת אדם גדול. ביזיונות זה דבר טוב, צריכים לחפש ביזיונות! זה מכפר על כל כך הרבה דברים, ומונע על כך הרבה צער וצרות".
זאת היתה ההסתכלות שלו על החיים. כבוד נועד כדי לתת ולא כדי לקחת, ביקורת נועדה כדי לקבל ולא כדי למתוח אותה על אחרים, ביזיונות נועדו כדי לקחת ולא לקבל. ניגוד מוחלט בין האופן שבו היה מסתכל על עצמו ומה שהיה מצפה מעצמו, ובין מה שהיה מצפה מאחרים וכיצד היה מתנהג כלפיהם.
(במאמר שנפרסם בעז"ה בשבוע הבא, מספר הרב מישקובסקי גם כיצד הצליח להתקרב בצורה כל כך מיוחדת למרן רבינו זצ"ל).