לפני כמה שנים, פקד את מעונו של מרן רבי חיים קנייבסקי זצ"ל רב קהילה מאמריקה שסיפר למרן את המעשה הבא: "בקהילה שלי, ישנו יהודי המגיע ב"ה לכל שלוש התפילות בימות החול. אלא, שכגודל הקפדתו להגיע לתפילות, כך הינו מקפיד לאחר לכל תפילה ותפילה. אין תפילה אחת שהינו מגיע בזמן, אלא תמיד מגיע באיחור מדויק של 10 דקות – חוק ולא יעבור. אם התפילה תחל, למשל, בשעה שבע בבוקר, הוא יגיע תמיד אבל ממש תמיד, בשבע ועשר דקות.
כמה וכמה פעמים ניסיתי לגשת אליו וניסיתי לשכנע אותו שיגיע בזמן. אמרתי לו שאם הוא כבר מגיע לתפילה, מה אכפת לו להגיע בזמן? אך היהודי תמיד משיב לי באותו סגנון: "אדרבה, כבוד הרב, אם אני כבר מגיע לתפילה, מה זה משנה מתי אני מגיע, העיקר שאני מגיע. עשר דקות לכאן או לכאן, מה זה כל כך משנה?..".
כך אני מוכיחו יום אחר יום. עד לאותו יום שאירע הפלא הגדול. בוקר אחד, אני יושב במקומי לפני התפילה, ולתדהמתי אני רואה אתו אותו יהודי מגיע ממש בתחילת התפילה.
התפלאתי עד למאד וניגשתי אליו בסיום התפילה ואמרתי לו: "אני כל כך שמח לראותך מגיע בתחילת התפילה. אך מה קרה? הרי תמיד אמרת שאין הבדל אם מאחרים לתפילה או לא?". האיש היה נרגש מאד והשיב: "בורא עולם הוכיח לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שלא כדאי לי לאחר לתפילה!". "אנא ספר לי", ביקשתי ממנו, והוא לא השיב פניי ריקם.
"ב"ה ברכני הקב"ה במפעל יוקרתי וגדול הנמצא בבעלותי ומניח לי רווחי ענק מידי חודש", סיפר היהודי. "והנה אמש, פרצה שריפה במפעל הגדול שלי והחלה להתלקח במהירות.
הזמנתי מהר כיבוי אש, כשבינתיים אני עומד במקום ורואה כיצד האש מכלה ומאבדת את מפעל חיי.
ניסיתי לזרז את כיבוי האש, שאמרו כי הם עושים את דרכם למקום.
הנזקים במפעל היוקרתי היו עצומים והפסדתי סכומים כבירים בעניין". "אני ממש משתתף בצערך", עצרתי את היהודי, "אך לא הבנתי מה הקשר בין השריפה הנוראה ובין זה שהגעת היום לראשונה בזמן לתפילה?".
והוא השיב: "כל דקה שעמדתי מול המפעל העולה בלהבות, נאכל ליבי בקרבי. ראיתי כיצד עוד חדר במפעל ועוד מחלקה נשרפת ונמחקת כליל. התחננתי למכבי אש שיזדרזו על מנת למזער את הנזקים, והם הבטיחו להזדרז. כל דקה היתה כנצח. כל דקה קבעה כמה כסף אני הולך להפסיד. בכל דקה נשרפו עוד חדרים. עמדתי צמוד לשעון מתחנן שהם כבר יגיעו, ואז…
אחרי עשר דקות בדיוק הגיע מכבי האש. היה זה מאוחר מידי, מפני שהמפעל היה שרוף כמעט לחלוטין.
הייתי במצב היסטרי, וניגשתי לכבאים בזעקות ובדמעות: "למה? למה איחרתם כל כך? אם הייתם מגיעים מוקדם יותר – מפעל חיי היה ניצל!".
ואז פנה אליי אחד הכבאים ומהפה שלו יצאו המילים הבאות, לא פחות ולא יותר: "הרי בסופו של דבר הגענו… עשר דקות לכאן או עשר דקות לכאן, הרי בסוף הגענו!".
שמעתי את תשובתו ורתחתי עליו, אלא שלפתע נדלקה לי נורה אדומה ונזכרתי שזו בדיוק אותה תשובה שאמרתי לרב אחר פעמים רבות שניסה לחזק אותי, כך השבתי כדברי הכבאי מילה במילה. נוכחתי אמש לראות כמו הרס, ולהיפך, כמה אפשר להציל ולהרוויח בעשר דקות, ולכן החלטתי מרגע זה להגיע בזמן לתפילה כי הבנתי שמשמיים הראו לי כמה חשובות עשר דקות של איחור.
להגיע בתחילת התפילה, פירושו, לכבד את בורא עולם ולהשיב לו הערכה, ואז מובטח: "מכבדיי – אכבד, ובוזיי ייקלו!".
המחיש מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל את הדברים באופן נפלא וסיפר:
"משל למלך בשר ודם שאחד מנתיניו הכעיס אותו. המלך כעס עליו עד מאד והורה לתת לו עונש גזר דין מוות. וכאשר המלך גוזר – לא שייך לערער על פסק הדין. הנידון למוות חיפש מזור לנפשו, וניגש לאחד מאוהביו ושאלו מה יוכל לעשות בכדי לנסות לפייס את רוחו של המלך?.
השיבו אוהבו ואמר לו כי המלך אוהב מאד לשמוע מוזיקה.
עלה רעיון במוחו והחליט ליישמו. מה עשה? הלך אותו נידון מאחורי חלונו של המלך והחל לנגן מוזיקה יפה הנוגעת ללב.
המלך שמע את המנגינה והחל להתרגש ולהיות מוקסם עד מאד. הוא הוציא את ראשו מהחלון לראות מי מנגן זאת, וגילה להפתעתו כי אותו נידון למוות הוא זה העומד מתחת החלון של המלך ורוצה לשמחו ולפייסו.
ראה זאת המלך והודיע מיד כי הוא מבטל וקורע את גזר דינו.
אומר מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל: "דעו לכם, כי גם הקב"ה אוהב מוזיקה מיוחדת. יודעים אתם מהי אותה מוזיקה האהובה על הקב"ה? את הסוד מגלים לנו חז"ל קדושים ואומרים (ברכות ג): "כיוון שנכנסים ישראל לבתי כנסיות ואומרים: "אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", הקב"ה (כביכול) מנענע בראשו ואומר: 'אשרי המלך שבניו מקלסין אותו כך'".
מוזיקה כה יפה עושה לו לקב"ה כביכול נחת רוח, עד שקורע את גזר דיננו. לכן, זו הסיבה שאמרו חז"ל: "אמר רבי יהושע בן לוי: "כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו (רש"י – בכל כוונתו) – קורעין לו גזר דינו (אפילו גזר דין של שבעים שנה מתבטל)".
המנגינה הזו עושה עונג אדיר לבורא עולם ועל ידה הוא מוכן לבטל גם את הנגזר לרעה ח"ו.
אדם המוזמן לחתונה, ככל שאוהב ומכבד יותר את החתן והכלה – כך מגיע הוא יותר מוקדם לחתונה. מי מגיע הראשון לאולם, עוד לפני התזמורת?… אלו ההורים של החתן והכלה, אשר עשו הכל בשביל לראות את ילדיהם תחת החופה. אחריהם מגיעים האחים, הסבים והסבות והדודים. לאחריהם החברים, ולאחר החופה מגיעים השכנים. לאחר ה'דג' מגיעים קרובים לעבודה, ולקראת סיום החתונה מגיעים כמה אנשים שלא נעים להם להיעדר כלל.
כך בדיוק הוא ההגעה בזמן לתפילה עם בורא עולם בבית הכנסת. ככל שאדם מרגיש יותר קרוב לה' ומכבד אותו יותר, כך הוא מגיע יותר מוקדם לתפילה. מי שמכבד את ה' מאד – מגיע כמה דקות לפני התפילה או לפחות בתחילת התפילה.
היחס שלנו לבורא עולם, זה הכבוד שלנו למלך מלכי המלכים!
(מתוך עלון 'טוב לחסות בה")