שח הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: שמעתי בשם הגאון האדיר פה מפיק מרגליות הגר"א ואקסמאן שליט"א ראש ישיבת 'מאור יצחק', שלמד 'פרק בחינוך' מהנהגת המלמד שלו בימי ילדותו.
אותו מלמד היה מניצולי המלחמה, ובכל עת שהיו הנערים – התלמידים, יוצאים מגדרם ומתנהגים בשובבות יתר, היה מסנן מבין שיניו תיבות משונות, והיה הדבר נשמע כאילו הוא 'מברכם' (בלשון נקיה) ב'ברכות' בשפה ההונגרית (מוצאו של המלמד היה מהונגריה) מרוב כעסו עליהם. ותמיד היו התלמידים מהרהרים לעצמם: נעבעך (מסכן), רחמנות על אדם למוד סבל כמותו – שהרי מניצולי המלחמה הוא – שמחמת מרירותו מגיע לידי כך.
והנה, בסוף שנת לימודיהם אצלו, ניגשו אליו כמה תלמידים לבקש מחילה על שהפריעו לו וגרמו לו לבוא לידי רוגז, עד שפלט מפיו עליהם מילות גנאי וקללות.
פתח המלמד את החומש והראה להם את דברי התרגום על שמות האבנים שעל החושן: "סָמְקָן יַרְקָן וּבַרְקָן… קַנְכִּירֵי… טַרְקְיָא… וּפַנְטֵרֵי", והסביר להם שבשעה שכמעט והגיע לידי כעס על תלמידיו היקרים ורצה לקרר את כעסו, היה חוזר בפיו את השמות הללו "קנכרי… טרקיא… פנטרי" ובזה היה מזכיר לעצמו כי כל התלמידים הם אבנים יקרות ונשמות טהורות, ועל ידי כך סר כעסו מעליהם.
(באר הפרשה ויק"פ תשע"ח)