בכח התורה לעדן ולזכך את מידות האדם. גם אדם שמצד מידותיו וטבעיו מתנהג באופן בלתי ראוי, או אדם שנתוני הסביבה שלו הטמיעו בו הרגלים מגונים, נעשה לאיש אחר מכח לימוד התורה, ולא ניתן כלל להשוות בינו לבין אדם אחר במצבו, אשר לא זכה לאור באור התורה.
בצהרי אחד הימים צלצל הטלפון בביתי. מעבר לקו פנה אלי מנהל מוסד לבנות וסיפר לי כי בשעה טובה ומוצלחת עומדת אחת הבנות הלומדת אצלו לבוא באותו ערב בברית האירוסין עם בן תורה ירא ה'.
שמעתי מיד בנימת קולו כי דבר מה טורד את מנוחתו, והוא אינו רגוע מן השידוך הזה. עד מהרה התבררה לי הסיבה לכך:
אמש יידע החתן את כלתו, כי בעבר סבל ממחלת לב, ובמשך מספר חודשים פרפר בין מוות לחיים. לבסוף הבריא לחלוטין וכיום אינו סובל ממאומה. בידו מסמך רפואי המאשר עובדה זו. מלכתחילה לא רצה לדבר, אך לאחר שהבין כי הרבנים שיבואו לאירוסין ישיחו אודות הנס שנעשה לו לפני שנים, החליט להקדים ולספר בעצמו.
נקל להבין שבני משפחה הכלה נלחצו מאד. הם לא ידעו מה לעשות, ופנו למנהל המוסד שבו לומדת בתם כדי להיוועץ עמו. המנהל שאינו יודע לקרוא מסמך רפואי, התקשר אלי לבקש את עזרתי.
המקרה נגע ללבי. מאחר וגם אני איני יודע איך קוראים מסמך רפואי, פניתי לאחד מעסקני הרפואה הידועים בירושלים. הלה חקר את פרטי המקרה, ולבסוף נתן לי את שמו של פרופסור בכיר ביותר. התקשרתי מיד, אך לא הצלחתי להשיגו. בכל פעם נעניתי על ידי אחת משלושת מזכירותיו כי הוא עסוק ביותר.
לאחר שחלפה מחצית השעה בניסיונות סרק, החלטתי לעשות מעשה. עליתי על מונית ונסעתי אל בית החולים, בתקווה שאצליח לאתר אותו שם בקלות. הגעתי לשם, והנה חלף על פני רופא שנראה כפרופסור. הצצתי אל תג הזיהוי שבחלוקו, והנה הפלא ופלא – זהו הרופא שאותו אני מחפש! יד ההשגחה זימנה אותי אלי!
נגשתי אליו ביראת כבוד וסיפרתי לו כי אני זקוק לו.
מדוע? – שאל הפרופסור תוך כדי שהוא ממשיך ללכת. הצטרפתי לצעידה ובינתיים סיפרתי על החתן והכלה העומדים לבוא הערב בברית האירוסין, ועל המידע שהתברר רק אתמול. הכלה ומשפחתה אינם יודעים כיצד להתייחס לעניין – סיימתי – והם מוכנים לשלם ככל שיידרש עבור חוות דעתו.
הפרופסור הקשיב וכשסיימתי שאל בקצרה: "לשם מה באת כעת?"
ראיתי בכך מעין הסכמה מצדו לעזור לי. שלפתי את המסמך הרפואי מכיסי, פתחתי אותו לפניו, וכשראיתי שאינו פונה לעברו, בקשתי בעדינות שיואיל בטובו להעיף בו מבט ולחוות את דעתו.
בחלומותיי הגרועים ביותר לא פיללתי לתגובתו.
הרופא עצר את הליכתו והתפרץ לעברי בזעם: "חצוף שכמוך! פרא אדם! חסר תרבות!"
גרונו האדים. זעקותיו הרעידו את הפרוזדור, וכמה עוברים ושבים העיפו לעברנו מבטים סקרניים.
הרופא עדיין לא נרגע: "איך אתה מעז לפנות אלי כך במסדרון?! אינך מתבייש?!…"
"אבל, אדוני" – השתדלתי לשמור על קור רוחי למרות הסיטואציה המביכה – "ניסיתי לקבוע פגישה דרך אחת משלושת המזכירות, ולא הצלחתי. מדובר בעניין דחוף ביותר שחייב הכרעה מיידית".
הפרופסור מאן להירגע, וכשהערכתי שהסיכויים להרגיע אותו אפסיים, הסתובבתי ופניתי ללכת כלעומת שבאתי.
כשהייתי בקצה הפרוזדור שמעתי את קריאתו: "בוא הנה לרגע!"
נעצרתי במקומי. מן הסתם הוא התרכך מעט, וכעת יסכים לענות – סברתי לתומי. בצעדים מאוששים חזרתי על עקבותיי, וכשעמדתי שוב לפניו הושטתי לעברו את הדף.
הפרופסור האדים בין רגע וכמעט לקה בשבץ מוחי בו במקום: "שלא תעז להראות לי את המסמך!… רציתי רק לשאול אותך שאלה".
נעצרתי והלה המשיך: אם היית בא לישיבה וניגש לשאול את ראש הישיבה שלך שאלה בתלמוד תוך כדי שהוא הולך בפרוזדור, האם הוא היה מסתכל עליך בכלל?!
בבת אחת התמלאתי ברחמים על היצור האומלל שמולי. פרופסור גאה שמתאמץ לרדוף אחר הכבוד.
"פרופסור נכבד" – לא הצלחתי להתאפק עוד – "חבל שלא זכית להכיר את גדולי ישראל. הם היו קשובים לכל שאלה של ילד קטן שתפס אותם ברחוב"…
הפרופסור הפנה לי את גבו והלך. יצאתי גם אני ומחשבות געגוע הציפו אותי. נזכרתי בימי צעירותי, כשלמדתי בישיבת 'קול תורה' שבה הרביץ תורה רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל.
כמה פעמים הטרדנו את ראש הישיבה בשאלות נעורים? ממרחק השנים התקשיתי לזכור זאת, אבל ידעתי בבירור שמעולם לא ראיתי אצלו קוצר רוח או חוסר סבלנות. תמיד היה משיב לנו במאור פנים, ומיישב את שאלותינו בטוב טעם ודעת. נזכרתי כי בימי זקנותו, כאשר בחורי הישיבה המבוגרים לא הניחו לאף בחור צעיר לגשת ולהטרידו בשאלות, ידענו כי הזמן היחיד שבו ניתן לתפוס את ראש הישיבה ולהתבשם מגדולתו ומקומת הענק שבו, היה ברדתו במדרגות, או בלכתו במסדרון…
שבתי הביתה ויצרתי קשר עם אותו עסקן רפואי. סיפרתי לו את קורותיי ועל כך שלא הצלחתי להיעזר בפרופסור הנכבד.
על אתר הפנה אותי לפרופסור אחר והורה לי להתקשר למרפאתו. הייתי מלא חשש כשהתקשרתי, כבר היטבתי לדעת מה אני צפוי לעבור.
מעבר לקו ענתה לי מזכירה, שמעה את בקשתי, ותוך רגע שמעתי צליל חיוג אל הפרופסור. התפלאתי, אך כשענה לי מעבר לקו קול אדיב במיוחד והתעניין לרצוני, הבנתי כי הפעם נכונה לי חוויה מסוג אחר.
הוא האזין לשאלה בקשב רב, ולאחר מכן אמר: "ברגעים אלו ממש אני יוצא לביתי. שלח את המסמך לביתי, לפקס שמספרו… כשאגיע בעוד שעה אעיין בו ואענה לך מיד".
מיהרתי לשלוח את הפקס והתקשרתי כעבור שעה.
הפרופסור החל להרצות לי בסבלנות על המחלה כולה, פרטיה ואופני הריפוי שלה. הוא התייחס אלי כאילו אני אב המעוניין לדעת כיצד מרפאים את הילד שלו. כשהשיחה התארכה הצצתי לעבר השעון. ברגעים אלו ממש מתפתלת משפחת הכלה בייסורים. הכלה אינה יודעת אם תהיה הערב כלה או לא.
חשתי אי נעימות גדולה, אך התערבתי בהרצאתו: "סלח לי, אדוני, אך מדובר כאן בבחור שכבר הבריא, אני זקוק לתשובה קצרה וחד משמעית – האם יש ממה לחשוש בעתיד? האם נכון שהוא כרגע ככל האדם?"
נימה של תרעומת השתרבבה לקולו: "האינך חושב שלכלה מגיע לדעת את כל הפרטים הללו?! נניח שאני עונה לך שהוא בריא, והאירוסין נחגגים, אבל הכלה נכנסת לדמיונות, ובכל בוקר היא קמה בבהלה לבדוק אם בעלה נושם או שמא חלילה חזרה מחלתו מן העבר לתקוף אותו"…
שתקתי – הצדק היה עמו. הוא סיים עוד שניים-שלושה משפטים, ולבסוף קבע: "הבחור בריא לחלוטין ואין שום סיבה לחשוש!"
הודיתי לו מקרב לבי, ובטרם סיימתי את השיחה, הוספתי: "אדוני הפרופסור, אני מעריץ אותך ואת היחס שלך".
השתררה שתיקה קצרה, ואחריה נשמע קולו: "אני מבין למה אתה מתכוון, ורוצה אני לומר לך כי יש סיבה להתנהגותי השונה מן הרופאים האחרים. בצעירותי למדתי בישיבה, וכאשר עזבתי לטובת לימודי רפואה הבטחתי, שלא יעבור עלי יום בלי לימוד דף גמרא. זה מה ששומר עלי עד היום!"
הוא נפרד ממני לשלום, ובעיני נצצו דמעות התרגשות.
מדהים היה להיווכח בפעם השנייה ליום זה, עד כמה מעדנת התורה את מדותיו של האדם!
(רבי פנחס ארלנגר שליט"א- דורש טוב ספירת העומר)