עם ישראל נלחם בשצף קצף באנשי יריחו. יהושע, המצביא הגדול, עומד בראש צבאו, ועם סיומו של היום המתיש פורשים כולם לאהליהם המאולתרים, כדי לחטוף מעט תנומה לקראת יום המחר, עוד יום בכיבושה של הארץ המובטחת, ארץ אשר עיני ה' אלוקינו בה.
חשכת ליל. רק הכוכבים מהלכים להם בנחת במסילתם, מאירים את פני הרקיע. לפתע רואה יהושע בן נון דמות נפילים עומדת למולו וחרבו שלופה בידו. יהושע ניגש אל האיש והחרב והוא שואל: "הלנו אתה אם לצרינו?", והאיש המסתורי, שלא היה כלל בן אדם, משיב לו: "לא כי אני שר צבא ה', עתה באתי!".
הגמרא מסבירה שמלאך האלוקים אמר ליהושע: "אמש ביטלתם קרבן תמיד של בין הערביים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה!". שאל אותו יהושע: "על איזה מהן באת? האם התביעה על עם ישראל היא על כך שלא הקרבנו את קרבן התמיד, או שמא על כך שביטלנו תורה ולא למדנו לאחר סיום המלחמה?!"
השיב לו המלאך: "עתה באתי", באתי לתבוע את עלבונה של התורה הקדושה. מיד "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק", אמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה".
התוספות מסבירים שהמילה "עתה", אותה אמר המלאך, מדברת על תלמוד תורה, מפני שעל התורה נאמר בפרשת ניצבים "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת".
והדברים, לכאורה, לא מובנים. יהושע שואל את המלאך שאלה פשוטה. על מה הקב"ה רוצה להענישנו, האם על ביטול התורה שלנו או על אי הקרבת הקרבן. והמלאך, במקום לענות לו בשפה צחה ותמציתית, "על ביטול התורה", משיב הוא ליהושע דרך רמז מסתורי ורחוק של "ועתה", ועל יהושע לחשב ולחשבן שישנו פסוק האומר ש"ועתה כיתבו לכם את השירה הזאת ללמדה את בני ישראל". מדוע הסרבול הזה כה הכרחי??
הרב מפוניבז', הגרי"ש כהנמן זצוק"ל, השיב על כך בהסבר הבא: "יהושע מגיע ושואל, תמה ולא מבין, מדוע תובעים את עם ישראל על אי לימודים. הלא מלחמה נערכה היום, כולם עייפים שבורים ורצוצים, רק רוצים לחטוף תנומה, לקרוא דרור לעצמותיהם היבשות. מה רוצים מהם, מהיהודים העייפים, שקיימו את רצון ה' ונלחמו על יריחו?!"
"ועל זה השיב לו המלאך במילה אחת: "תורה זה "עתה", "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". לימוד תורה אינו רק חיוב הלכתי, לימוד התורה אינו רק צו אלוקי, שחייבים לעשותו בגלל ההכרח, בגלל החיוב שלא יעבור עלינו יום בלא תורה. תורה היא שירה! –"את השירה הזאת!"–שיר שרים לא מתוך כורח. שיר שרים גם לפני הקרב וגם לאחריו. שירה שרים כי אוהבים לשיר, כי ישנה הנאה ו"גישמאק" בשירה. את שירת בת המים התורה הקדושה הייתם צריכים לשיר מעצמכם, מתוככי הלבבות, מתוך שמחה ועונג צרוף. כשעייפים לא שרים? שרים!! כשעייפים לא לומדים תורה? לומדים!!"…
*
את הרעיון שקראתם זה עתה מכיר כמעט כל בן ישיבה. כל יהודי שלומד תורה מתחבר אליו בפשטות. כל אחד שלומד דף גמרא יכול "לחתום" על הוורט הנפלא של הרב דפוניבז' זצוק"ל. וזהו, בעצם, סוד קיומינו.
אנחנו שמחים שאנחנו יהודים. טוב לנו שאנחנו מקיים תרי"ג מצוות. וכן, התענוג הגדול ביותר שלנו הוא פשוט לשבת וללמוד דף גמרא. כשכל ר"מ או משגיח שב וחוזר על הרעיון הנפלא הזה שקראנו עתה, כולם מהנהנים בהסכמה. כי באמת שמח לנו עם הקב"ה, שמח לנו עם התורה שלו.
אלו לא קלישאות. זוהי האמת לאמיתה.
איך נוכל להסביר למי שלא טעם, שהשעות הטובות ביותר שלנו ביום הם השעות בהם אנו יושבים ולומדים גמרא? איך נוכל להבהיר למי שלא נמצא, שהשעה המתוקה, הרגועה והמשמחת ביותר של כל איש עסקים, היא שעת לימוד ה"דף היומי" שלו? האם יש משהו משמח יותר מברכת המזון טובה, מלאת כוונה ובקשה?
כל יהודי נתקל פעם, בעבר או בהווה, בחילוני שממש מרחם עליו. מרחם על אורח החיים הקפדני, המחמיר, הסגור. הם לא מבינים שאנחנו לא "פורצים את חומות הגטו", כי אין דבר המשמח אותנו יותר מלהישאר בתוכו.
הם משולים לפרה שתשכנע את הרפתן "לצאת מחומות הגטו" שלו ופשוט להתחיל להנות מהמעדנים האמיתיים של החיים, להתחיל ללעוס דשא ירוק…
"איך אפשר שבת שלמה בלי לעשות כלום? בלי טלפון, בלי מחשב, בלי הודעות, בלי אוטו, בלי מוזיקה?", הם שואלים.
הם שואלים ואנחנו מביטים בהם בפליאה. הרי מיד שיוצאת השבת, אנחנו מחכים כבר לשבת הבאה. היום המיוחד והאהוב ביותר על כולנו הוא השבת. יום מנוחה וקדושה, יום עם המשפחה, הבעל, האישה והילדים, וגם עם הסבים והסבתות. יום בו אפשר לשבת בשקט וללמוד עם הבנים, לשמוע את סיפורי הפרשה מהבנות הקטנות, להתמוגג משירת הילדים, חיוכם וצחוקם. יום של תפילות ולימוד רגועים, סעודות דשנות וטעימות, מנוחה וזמירות. יום שנותן לנו כח לכל השבוע. ואנחנו עוד אמורים להסביר לאחרים, שלא חוו עדיין, שאנחנו לא מסכנים. אנחנו לא מוכנים להחליף את השבת בשום דבר אחר בעולם…
*
אך גם אנחנו יכולים לשמוח יותר.
נתאר לעצמנו איך היינו מרגישים אם הסלולרי שלנו יצלצל ועל הקו נמצא מזכיר מועצת גדולי התורה. "כל גדולי התורה והחסידות מתכנסים עכשיו. רבותינו דנים בכובד ראש בנושא העומד על הפרק והוחלט לשמוע מה דעתכם בנושא המדובר". מה היתה התחושה שלנו?
ומה יקרה אם לאחר שהבעתם את דעתכם בפני גדולי ישראל, וכולם הנהנו בראשם בהסכמה, היה מצלצל שוב הסלולרי ועל הקו היה ראש הממשלה, שרוצה גם הוא – להבדיל אלף אלפי הבדלות – להתייעץ איתכם בדחיפות האם לשלוח קבוצת חיילי קומנדו למשימה סודית מסוכנת באיראן. מספר דקות לאחר שראש הממשלה שמע וקיבל את דעתכם ללא עוררין, מתקשר אליכם ביל גייטס, גדול עשירי תבל, וגם הוא מעוניין לשמוע את חוות דעתכם על עיסקת ענק הנרקמת במשרדו. כל משפט שלך יכול לקבוע גורלות, עבור גייטס עצמו ועבור רבבות עובדיו. כיצד תרגישו?
אם ניגש לעשות את רצון קונינו בתחושה שהבורא יתברך הוא הכל יכול, תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, שלא היה ולא יהיה כמותו, ואני, אני בעצמי, נבחרתי על ידו לאחד ממקורביו, לאחד מ"אנשי הלשכה" או ה"מטבחון" שלו, הרי ששמחת העשיה שלנו תהיה אמיתית, גדולה ואיכותית, פי כמה.
ככל שההמחשה וכח הציור שלנו תהיה מוחשית ואטרקטיבית יותר, קרובה ללב ומרשימה יותר, בצבעים חדים וחזקים, כך נחוש יותר שמחה ורוממות רוח. ראו נא ראו מי רוצה לשמוע מה אני אומר עכשיו, וכן, הוא- הבורא הגדול, העשיר, החכם ובעל כל הכישורים שבעולם ומחוצה לו, רוצה לדעת אפילו מה עובר לי כעת בראש. המלך הגדול יתברך העניק לי כח אדיר, בו כל תנודה, דיבור ומחשבה שלי יכולה לשנות עולמות, לטובה או לרעה.
ככל שנבין יותר מי הוא זה ואיזה הוא אותו מלך אדיר, החפץ ביקרנו והרוצה בעבודתינו הרוחנית – כך נהנה ונשמח יותר.