ידוע שהיה רבינו (הגה"ק בעל ה'דברי יחזקאל' משינאווא, בנו של רביה"ק ה'דברי חיים' מצאנז) מקפיד מאוד בענייני הלכה, נזהר היה בכל קוצו של יו"ד, וכך היה מביע את מחאתו כל אימת שנעשה איזה דבר שלא לפי ההלכה,
אפילו כשיצא הדבר מפי הצדיקים ואפילו כשיצא מפי אביו הרה"ק מצאנז זיע"א – למרות שהיה בטל לאביו ולכל אותם צדיקים, והיה נוסע אליהם ומעיד עליהם תדיר שהם שרפי מעלה, כשהגיע הדבר להלכה, אם ראה שדבר מה נעשה שלא כפי השולחן ערוך, היה מוחה על כך בכל תוקף.
עוד היתה לו עבודה גדולה בקיום מצות צדקה וגמילות חסדים כפי שראה אצל אביו. בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו היה שקוע בעשיית חסדים בכל האופנים לאחיו מישראל.
פעם הגיע הרה"ק לאחת הערים ביום חמישי. עד מהרה פשטה השמועה בכל העיר שהרבי הגיע, וכפי הנראה יישאר לשבות אצלם. אולם כשבאו לשאול אותם אם אכן יישאר אצלם על שבת, השתמט מלענות תשובה ברורה, כל זה מפני שרצה ששהותו בעיר בשבת יהיה בצנעא.
בליל שבת התפלל במנין מצומצם, ובהגיע הבוקר, ביקש לדעת באיזה בית כנסת מתפלל חייט העיר שעורך היום 'אויפרוף' לבנו. כשענו לו, קם הרה"ק והלך עם פמלייתו להתפלל באותו בית כנסת.
מובן מאליו שכיון ששמעו בני העיר שהרבי מתפלל באותו בית כנסת, נהרו כולם לשם כדי לזכות להתפלל עמו, וכך היה בית הכנסת מלא מפה לפה וכבר לא היה מקום להכניס בו מחט.
הרה"ק התפלל שם בהתלהבות גדולה ועצומה, וכשהחתן עלה לתורה וקרא את ההפטרה, גברה התלהבותו של הצדיק, והרבה להכות בידיו וברגליו, ואף אחד לא הבין על מה ולמה.
מיד לאחר התפילה, עמד הרה"ק ויצא, ובמוצאי שבת הסתלק מן העיר, כך שלא היה שום מושג לאף אחד ממקורביו לפשר התנהגותו המוזרה.
אכן לאחר מכן נודע הדבר על ידי משמשו שסיפר כי קודם לכן, באמצע השבוע, הגיע החתן דנן אל הצדיק, והתלונן בפניו כי הנה הוא צריך לעלות למפטיר ואינו יודע לקרוא, וללא ספק ינחל בזיונות קשים.
כיון שראה הצדיק שהשבת כבר מתקרבת ולא נותר פנאי להתיישב עכשיו ללמדו את קריאת ההפטרה, אמר לו: "אל דאגה! בשבת כבר אמצא לך עצה!"
כעת נתברר שבגלל זה הגיע הרה"ק לשבות באותה עיר ולהתפלל באותו בית כנסת, כדי להרעיש בידיו וברגליו בשעת קריאת המפטיר, כך שלא יוכלו לשמוע את קריאתו.
אכן כן, כזו היתה מידת חסדו של הרה"ק.
כעין זה מסופר מעשה נפלא על הגרש"ז אויערבך זצ"ל: מעשה בילד אחד שסבל מקשיי קריאה, אך תשוקה אחת היתה לו, שבהגיעו לבר מצוה שלו יוכל לקרות את ההפטרה כשאר הילדים בני גילו.
שכר לו אביו כחצי שנה קודם הבר מצוה מורה פרטי, והוא התחיל ללמד אותו את ההפטרה של שבת הבר מצוה. כך שינן עמו ההפטרה כמה מאות פעמים, עד שהיתה שגורה על לשונו וייטב לבו.
אולם, מה חשכו עיני המורה שלו, כאשר גילה אך שבוע קודם הבר מצוה, שבאותה שבת, חל להיות ראש חודש ביום ראשון, כך שבשבת מפטירים "מחר חודש" ולא ההפטרה שהכין עם חתן הבר מצוה.
עלה ללשכת הגזית לשאול את פי הגרש"ז כדת מה לעשות. אמר לו הגרש"ז: "עלי ועל צווארי! בשבת קודש יקרא החתן את ההפטרה שהכין ולא "מחר חודש"… המעשה לא נגמר בכך.
הגרש"ז בירר היכן מתפלל הבחור החתן, ובשבת בבוקר… ויבוא, ר' שלמה זלמן הגיע להתפלל באותו בית כנסת.
המתפללים התפלאו על מה זכו שגאון זה יבוא להתפלל עמהם, אך הגרש"ז אמר בלחישה לאותו מורה, כי חשש שאע"פ שיאמרו בשמו שמותר כצורך שעה לקרות הפטרה זו במקום "מחר חודש", יהיו 'חכמים מחוכמים' שיעוררו רוח סערה בשאלה זו והבחור יתבייש.
על כן החליט לבוא להתפלל הנה, כדי להבטיח שאף אחד לא יעורר ויכוח בענין!
'הבינני ואלמדה' מקץ תשפ"ד