"ושמרו את משמרתו" (ג', ז')
קשה להשיג את הגבורה של גדולי ישראל, שיש להם את הכוח להתנהל בסבלנות וביישוב הדעת, עם הנכנסים והבאים בצל קורתם: "טרחכם משאכם וריבכם".
לביתו של רב אהרן-לֵיבּ, נכנסו יהודים שונים לגווניהם, תלמידי חכמים לצד צורבא מרבנן וגם פשוטי עם, זקנים עם נערים, וגם מציקים למיניהם (המציקים הם בדרך כלל שלא במתכוון, כי בסך הכל היהודי הבודד נושא את לבטיו ומצוקותיו ולפעמים זקוק באמת לעידוד ויחס, רק של'אדם גדול' הדקות הללו הם למעמסה).
הרגעים הללו, היו מרהיבים ומאלפים, להיווכח במידת סבלנותו והתגברותו, שלא לכעוס, ולהשיב, ואף לשאלות הבל ורעות רוח, מתוך שבירת המידות והבלגה. גם בימי הזקנה והחולשה המקשה עד מאד על כוח הסבלנות, וגם בימים ובשעות של הכרעות ציבוריות גורליות ביום ובלילה. הלוואי ואנו, במעט הסבלנות הנדרשת מאתנו – למען הסובבים, נקיים את חובתנו, כאשר נלמד מדרכיו.
אמרו האומרים כי רב אהרן-ליב היה חד בכמה דורות ב'ישוב הדעת' מהיחידים ב'סבלנות', והגיע לכך מתוך עבודה מאומצת רבה. הוא לא נולד כך.
בעשרות שנים האחרונות שהוטל עליו עול הנהגת כלל הציבור והיו רבים הפונים אליו, נשאר עומד במקומו לאחר התפילה, ועל אף חולשתו, לא רצה לשבת. ועם זאת, השתדל להיכנס בעומק כל שאלה ולשמוע היטב ורק לאחר מכן לענות את התשובה, איש איש כפי שאלתו. והוא דבר פלאי שבן אנוש יכול בשעה קצרה להשיב למאה שואלים בעניינים שונים, וכל אחד לשמוע מתחילתו ועד סופו. סיעתא דשמיא.
להלן דוגמאות שנרשמו מיד אחרי קבלת קהל, שחלקם מדגימים את עבודת ה' לסייע לכל איש עם שאלותיו רעיונותיו, ביניהם רבים שזקוקים ליחס כל שהוא, לברכה ובעיקר ל'תשומת לב של גדול הדור.
"אליהו הנביא" במעונו של מרן
תשע"ג. במוצאי חג ראשון של פסח, נכנס יהודי תימהוני שדרש במפגיע לפגוש את הרב. הלה טען בחוזקה כי הוא 'אליהו הנביא' ויש לו ציווי להתגלות.
רֶבּ אהרן-ליב הסכים שיכניסו אותו אליו.
מה בפיך? – התעניין הרב.
הוא החל לספר כי הוא אליהו הנביא והחל למלמל דברים בענייני משיח ואליהו, פנה אליו רֶבּ אהרן-לֵיבּ: "אתה זה אליהו הנביא? מאד נשמח אתך, הנה סוף סוף, אנו ממתינים כל כך הרבה זמן, אולי תאמר לנו מה הפתרון לתיק"ו הראשון שבפרק אלו מציאות והתיקו השני – 'חצי קב בשתי אמות מהן?
הלה היה נבוך, קיפל את עצמן אמר 'לילה טובי הסתובב ויצא מהבית, ופרח לו איש האמת…
לאחר שיצא חייך, והוסיף: וכי למה אנו מצפים לפגוש את אליהו הנביא, בשביל שיחלק לנו כמה קניידלך?! אלא בשביל הדברים הטובים כדוגמת זה – שיבאר לנו את התיקו.
כמה חודשים קודם לכן, נכנס אחד אחר, וסיפר כי הוא אליהו הנביא, ישב והסביר פירוט ובהתלהבות מדוע הוא זה ולא אחר.
רב אהרן-ליבּ שראה את מצבו, ורצה להועיל לו (שלא יתבזה), אמר לו: הדיבורים שלך מיוחדים מאד ואולי משכנעים. לכן, לתועלת העניין עצמו. חשוב עד מאד שהנושא יישאר בינינו בלבד, ורק כך יהיה תועלת רבה בעניין הזה. בינינו בלבד!
האיש יצא מרוצה מאד.
שהבן שלי יהיה גדול הדור
רשימת נכד. יהודי בעל הון נכנס עם בנו היחיד ל'חלאקה' בגיל 3 וביקש ברכה שהילד יגדל ויהא 'גדול הדור'.
"שיהא תלמיד חכם" – ברכו.
ביקש היהודי שוב: שהרב יברך שיהא 'גדול הדור'.
"בשביל מה אני צריך לקלקל את הדור…" תמה רב אהרן-ליב.
היהודי שלא הבין, ביקש שוב: "שהרב יברך את הבן היחיד שלי שהוא יהיה גדול הדור".
מה אתה רוצה שהבן שלך יהיה גדול הדור, ומה כולם יהיו 'שיכורים'?!
אז לפחות שיהיה 'ארי שבחבורה' – ביקש.
הושט את ידו וברכו בחמימות: "שיהא תלמיד חכם".
מטבעות של ענווה
"היות ואני אברך חסידי ואצלנו החסידים מקובל שלקבל מטבע מצדיק זה ברכה, האם אני יכול לקבל מטבע מראש הישיבה?" – ביקש יהודי (היה נראה שרא"ל מכירו מעט).
בענוותנותו השיב: "אין לי אצלי כאן כסף".
"אז אני אתן לראש ישיבה מטבע, ויברך ויתנה לי".
רב אהרן-ליב הסכים. האיש הוציא מטבע מכיסו ונתן. ו'גדול הדור' לקח ממנו את המטבע, והחזיר לו.
ומעשה היה בשנת תשל"א בישיבה קטנה פוניבז', בימים ההם שרֶבּ אהרן-ליבּ לבש כדרכו אז לבוש דל – בגדים פשוטים מאד, ולא היה ניכר עליו כמעט שהוא ראש הישיבה.
התקבל ונכנס לישיבה בחור עולה חדש מחו"ל, שלא הכיר את ראש הישיבה. ביום הראשון לתחילת הזמן בבוקר נכנס ראש הישיבה להיכל, ואותו בחור סבר לפי תומו שהאיש שנכנס הוא קבצן שאוסף נדבות. הוא קם ממקומו הוציא מטבע מהכיס והושיט לראש הישיבה. רֶבּ אהרן-ליבּ בחכמתו ומוחו המהיר הבין מיד את עומק הטעות, וללא ניד עפעף כדי לא להלבין את פני הבחור, התנהג כמי שמבין את מהות הנתינה – לקח והניח את המטבע בכיסו (מעדות הג"ר שלמה בר שליט"א).
אינני יודע מה עם ה'עולם הבא' שלי
חלף יהודי ושאל: ״האם נכון הסיפור שראש הישיבה ביקש מיהודי שיתרום סכום כסף לכוללים, ויתן לו חלק מהעולם הבא שלו?"
אינני יודע מה עם העולם הבא שלי, שעוד אתן לאחרים?!… מה גם שבכלל אינני מבקש כסף מאנשים.
אין טיפות מים אלא תורה
בוקר אחד בביתו באחרית ימיו, הבחינו התלמידים שמרן קם לומר את השיעור עם עיניים אדומות.
בדרך, מחדרו לחדר הסמוך לאמירת השיעור, אחד התלמידים החליט להביע דעה: "כדאי שראש הישיבה ישים טיפות עיניים".
רֶבּ אהרן-לֵיבּ בענוותנותו הגיב: אין הכי נמי, אלא שכרגע אין לי טיפות.
המשיך הלה ואמר ב'חכמתו': מסתמא לא חשוב איזה טיפות, אפילו מים טוב, ויתקיים בראש הישיבה מי שאמר לשמן שידלוק יאמר לחומץ וידלק…
נענה ואמר לו: אי הכי – אין מים אלא תורה…
נכנס לחדר והתחילו את הלימוד.
נכד של רש"י ורבינו תם
אברך הלך אחריו ושאלו כמה פעמים אודות הנחת 'תפילין דרבינו תם' – עד כמה חשוב ללבושם, והרב השיב לו בסבלנות את מה שהשיב.
ההוא לא וויתר, לא נתן מנוחה עד ששאל: "אבל אם אני צאצא של רבינו תם, האם מחמת כך וודאי שמוטל עלי להניח יום יום תפילין דרבינו תם – כנין ונכד". הגביה הרב את עיניו הפיקחיות: כל מי שנכד של רבינו תם הוא גם נכד של רש"י….
בחירות ופיקוח נפש
הרבנית שטיינמן ע"ה סיפרה פעם לתלמיד (אודות מה שעובר על הרב למען הכלל, לסייע לאנשים במתינות ובסבלנות) היה זה כאשר רֶבּ אהרן-ליבּ לא הרגיש טוב. וכה סיפרה:
ראש הישיבה לא חש בטוב כמה ימים, ולא יכול היה לקבל אנשים, לילה אחד השבוע, דפקו אב ובנו דפיקות נמרצות. האב שעמד על הפתח אמר כי מדובר בעניין של ממש, שאינו סובל דיחוי. כיון ששמעה כך, סברה לתומה שאכן יש להכניסו וגם בשעה זו, היא שאלה את ראש הישיבה אודות השניים העומדים על הפתח ו'פיקוח נפש' בפיהם. הוא הסכים שיכנסו.
הם נכנסו בזריזות. וכעבור כמה דקות יצאו, כאשר האב קרן משמחה ונראה מרוצה מאד.
הרבנית התפעלה במיוחד ותמהה לעצמה "מה יכול היה להיות כל כך דחוף ושלאחר רגעים בודדים הענין של פיקוח נפש כבר בא על פתרונו עד כדי שמחה וקורת רוח, רווח והצלה" ואע"פ שבדרך כלל לא שאלה אנשים אודות מבוקשם, במקרה הנוכחי התענינה מפיהם – מה היה המקרה הדחוף?
האיש השיב לה, כי בימים אלו הרי מגישים את ה'רשימות' לבחירות לכנסת ובא לשאול האם כדאי לו להגיש רשימה לבחירות, וכיון שמועד זמן ההגשה מסתיים ממש עוד שעות בודדות (בשעת חצות), לכן העניין דחוף במיוחד.
"נו, ומה הרב השיב לך?" התענינה הרבנית.
"הוא דן איתי בעניין, ויעץ לי שלא אגיש מועמדות, כי אף אחד לא יבחר בי חוץ ממנו" – והצביע על הבן שליווה אתו… (אמר לו זאת, באופן שהאב לא נעלב, אלא קיבל את הדברים ברוח טובה מאד).
הרבנית שאלה אחר כך את הרב: איך זה קרה שהאיש יצא עם חיוך? הוא ענה לה בבדיחותא: יכול להיות שחשב שרק הוא יצביע לעצמו, ושמח בכך שהנה גם בנו יצביע בשבילו, ויהיו לו שתי קולות.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'חכימא דיהודאי')