"ביום השבת" (טו, לב)
בקבלת שבת, הקפיד ר' בן ציון להגיע לבית הכנסת בתפילת מנחה שקודם קבלת שבת, אע"פ שכבר התפלל תמיד 'מנחה גדולה' בערב שבת, הוא נכנס מוקדם למקומו כדי להכין את עצמו לקבלת השבת.
בעת 'קבלת שבת' עמד כל שעת אמירת המזמורים של 'קבלת שבת'.
פלוני התעניין פעם: מדוע הרב עומד כל עת 'קבלת שבת', והשיב לו: "משום כבוד שבת".
"מה המקור, היכן זה כתוב?" – התעניין הפלוני.
והרב השיב לו: "זה כתוב ברמב"ם". ולא יסף.
מקורו לכאורה, מעובדה שסיפר בעצמו כמה פעמים.
פעם שהה בבית הרב מבריסק בעת קבלת שבת. מרן הגרי"ז התרומם וקם לקראת אמירת 'מזמור שיר ליום השבת'. כאשר קם, לבש את המעיל העליון שלו, את הכובע ונעמד. וכך בעמידה אמר מזמור שיר ליום השבת באימה וביראה כמקבל פני מלך.
ידעתי שאצל הרב מבריסק אין שום תנועה שנעשית ללא סיבה, ושאלתי את הגרי"ז כדי ללמוד: האם צריך לומר 'מזמור שיר ליום השבת' בעמידה, והאם צריך לאומרו עם הכובע העליון, והאם יש לאומרו במעיל, ענה הגרי"ז: "כן, צריך, כך כתוב". חשבתי רגע ושאלתי האם הכוונה לדברי הגמרא שרבי יהודה היה מתעטף בשיראי ואומר בואו ונצא לקראת שבת, השיב הגרי"ז שאכן כך כתוב על רבי יהודה, אבל כתבו שרבי יהודה היה נראה אז כמלאך ה' צב-קות, ואנחנו לא מלאכים, ולכן אין זה מקור לכך שאנו בני האדם צריכים לעשות כך. המשיך הגרי"ז ואמר, אבל יש מקור שכתוב כך גם לדידן לאנשים כמותנו. שאלתי היכן המקור? אמר הגרי"ז כי כתוב ברמב"ם שכאשר שבת מגיעה, יהיה פנוי ויקבל שבת כמקבל פני מלך. וכי את המלך מקבלים בישיבה, וכי את המלך מקבלים בלי חליפה, וכי את המלך מקבלים ללא כובע – דברי הגרי"ז.
סיים ר' בן ציון לאמר: מאז ששמעתי את הדברים כיצד הם יוצאים מפי הגרי"ז, אינני מסוגל לשבת בקבלת שבת, גם לו הייתי רוצה, לא הייתי מסוגל, לא יכול, כיון שאני מקבל פני מלך. זו השבת וזוהי קבלת שבת.
ההכנות לשבת בימי שישי הארוכים
בימי שישי, ר' בן ציון למד בחברותא עם הגאון רבי גדליה נדל זצ"ל הלכות טריפות ותערובות, במשך כשנתיים (תשי"ח ותשי"ט). הלימוד היה בימי שישי בעזרת נשים של כולל ברסלב הישן ברחוב אלשיך, מקום שקט ללמוד בו ברציפות ובישוב הדעת. שעות הלימוד היו מהשעה 8:30 בבוקר, עד שעה ורבע לפני כניסת השבת, בחורף ובימי הקיץ.
ר' בן ציון אברך צעיר, תקופה קצרה אחרי החתונה, ור' גדליה מבוגר ממנו בשתים עשרה שנה.
ה'מנקה' המקומי, היה מגיע בשעה לא קבועה ונכנס לעזרת נשים לנקות, פעם בבוקר ופעם אחרי צהרים. כאשר ניקה את המקום בו הם ישבו, עברו לצד השני של החדר, עד שסיים לנקות וכך לא הפריעו לו. הם הבחינו בכל זאת כי משהו מפריע לו, הוא כעוס. אבל לא היה להם הרבה שהות לחשוב על כך. פעם שאלו אותו – האם מפריעים לו או משהו כזה, והשיב: חלילה, אני מנקה, והכל בסדר.
אך הוא היה כעוס. מדוע? כי במשך הזמן הבחין, כי תמיד הם נמצאים – שני האברכים השקדנים הללו, כל שעות היום.
הדבר הכעיס אותו: כיצד ביום שישי, כאשר כל בתי ישראל עסוקים וטרודים בטרדה של מצוה, בהכנות כלבוד שבת, מסוגלים שני האברכים הללו להיעלם מביתם, ולהיות ספונים בביהמ"ד במשך כל היום.
כיון שלא יכול היה לעכל את הענין, הגיע רגע שהצער שלו עלה על גדותיו עד שהחליט לקיים מצות תוכחה. ניגש אליהם והרים את קולו בתקיפות: "וכי אתם לא מתביישים לשבת כאן וללמוד ביום שישי במשך כל שעות היום, מבלי להגיש עזרה בבית?! וכי זו הדרך, היכן המידה של 'נושא בעול עם חברו', לעזור בבית לאשה ולילדים להיכנס לשבת ברוגע ובישוב הדעת?!"
עכשיו כבר הבינו, מה עומד לו על הלב בשבועות האחרונים. הוא כל כך צעק וכעס, עד שהם התפעלו מהקולות והברקים שיצאו מפיו. כנראה היו בתוכו כעסים נוספים על בעיות אחרות שלו, והוציא הכל בצעקות הללו, בקול רעש גדול…
שני תלמידי החכמים חלילה לא השיבו כנגדו, וגם לא נפגעו כי "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". הם הקשיבו לכל מילה שצעק. שתקו ושוב הביטו והקשיבו.
כאשר סיים לצעוק, יצא מהמקום בטריקת דלת. וכשהוא יצא, רבי גדליה פנה לר' בן ציון ושאל: "נו, הוא טוען טענה" – כלומר, מה יש לנו לענות על טענותיו.
ר' בן ציון ענה: מאז שהתחלנו ללמוד, אני משכים קום ביום שישי לפנות בוקר, שעתיים לפני הזמן שאני קם מידי יום, ובשעתיים הללו הנני מסייע ומכין את הדברים שצריך להכין לכבוד שבת.
ר' גדליה היה מרוצה מתשובתו, ומיד המשיכו בתלמודם לתוך דברי הש"ך המחודשים בסימן מ"ג. המשיכו בהכנותיהם לשבת…
רבי בן ציון הביא בשיעוריו, כי בספרים כתבו בשם הזוהר, שכפי ההכנה של האדם לקראת שבת בטהרת וקדושת מעשיו בימות החול, כך זוכה לקבל את הנשמה היתירה. מי שמכין את עצמו בששת ימי המעשה כמו שצריך, זוכה בשבת לנשמה יתירה גבוהה יותר משאר בני אדם. אם מעשיו פחות ראויים, הרי הוא מקבל את הנשמה היתירה כפי מעלתו הפחותה.
הלימוד ביום שישי היה חלק עיקרי בהכנה לשבת.
כאשר בנו של ר' בן ציון דיבר איתו פעם אודות הכנה לשבת, אמר לו אביו: החזון איש החמיר לא לקרוא בשבת לאור הנר – גם לא ליד מנורת נפט או מנורת חשמל (המחוברת למצבר, או לגנרטור), על כך שאלתי פעם את החזון איש: אם כן כיצד אפשר ללמוד בליל שבת? והשיב: אחת מההכנות לשבת, להכין כמה דפים גמרא בעל פה, שיוכל ללמוד בהם בליל שבת – גם זה נכלל בהכנות לשבת קודש.
הנהגות ביום השבת
כיצד אוכלים?
בשנים האחרונות בנו של ר' בן ציון שם לב, כי בסעודת שבת אבא אוכל לאיטו מאד לאט. סיפר הבן:
החלטתי לעקוב, והבחנתי כי אכן כך, אכילת שבת איטית במיוחד, מול אכילת יום חול שהיתה במהירות. הבדל ניכר וקיצוני בין שבת לחול.
שבת אחת באמצע הסעודה, שאלתי: אבא, הכל בסדר, האם אתה מרגיש טוב, העזתי לשאול כן, כיון שדרכו של אבא זצ"ל, שגם אם לא היה חש בטוב, לא אמר כלום שכואב לו או משהו אחר, רק שאם הבחינו במשהו חריג היו מתעניינים והוא היה משיב. גם כעת כביכול הבחנתי במשהו חריג אצלו, ושאלתי האם אבא מרגיש טוב? כיון שהתעניינתי כמה פעמים, הוא תמה: "מדוע אתה שואל?"
השבתי: "כי אבא אוכל מאד לאט".
"מה, אני אוכל לאט? כך אני אוכל" – התחמק בתחכום.
ואז כבר הבנתי שזה נורמלי אצלו לאכול לאט, בשבת.
ושוב עקבתי, ביום חול הוא אוכל מהר, מסיים את האכילה ושב לתלמודו. בשבת שלאחריה שאלתי שוב: "אבא, הכל בסדר אתה נראה חלש?" והשיב: "כן בסדר".
שבת שלאחריה כבר לא וויתרתי והעזתי לשאול ישירות: "מה קורה כאן, ביום חמישי ראיתי שאבא אוכל מהר מאד, ועכשיו בשבת אבא לועס במנוחה ובסבלנות. מדוע?"
אבא הסתכל עלי, וצחק, והמשיך באכילתו האיטית.
בשבת לאחר מכן נדנדתי ונדנדתי והתעניינתי: האם קשה לך האכילה?
ואז הוא זרק משפט קצר: "עונג שבת".
ביום חול הוא אוכל מהר, כי גם אם צריך לאכול וחייבים לאכול, העיניים נשואות להמשך – לסיים וללכת ללמוד, אין מטרה באוכל עצמו, אבל בשבת יש מטרה וענין באכילה עצמה. 'עונג שבת'.
סיפר אחד מתלמידיו: לפני כעשרים שנים, ר' בן ציון אמר לי שאת מאכלי שבת יש לאכול עם גישמאק, לא לאכול לצאת ידי חובה כפי שאוכלים בימי החול. לא אוכלים בשביל התאווה, אלא זה חלק מהעונג שבת, לאוכל אכילת מצוה בתיאבון.
פעם אמר ליהודי שליווה אותו: דע לך כי הסטייפלער זצוק"ל אמר לפלוני כי מאכלי שבת עליהם להיות בשיא הטהרה והקדושה, היינו שלא להסתפק במאכלים עם הכשרים מפוקפקים מעט, או אפילו 'הכשרים' טובים אך לא מהודרים, כי חלק מהטהרה והקדושה של השבת באה לידי ביטוי בכך שהמאכלים הם בתכלית הקדושה בכשרותם. המשיך רבי בן ציון ואמר לו: מאכלי שבת, יש בהם כעין אכילת קרבנות, ועליך לסיים מה שמגישים לך בצלחת, לא להותיר, כדוגמת 'נותר' בקרבנות (אף לא לאכול אכילה גסה, כמו שיש להיזהר בקרבנות).
מקורו של ר' בן ציון הם דברי הגר"א ב'אדרת אליהו' בראשית פרק ב': 'שבת הוא יום העונג להתענג באכילה ושתיה, וציווה לנו ה' יתברך ברוך הוא להתענג באכילה ושתיה והוא קודש כמו שהיה אכילת קרבנות".
בענין אמירת "לכבוד שבת קודש" בעת האכילה, אמר באחד השיעורים:
יש נוהגים בשבת לומר בפה לפני כל מאכל שאוכלים בסעודה: "לכבוד שבת קודש".
למעשה, במשנה ברורה סימן ר"נ סק"ב כתב שטוב לומר 'לכבוד שבת' על כל דבר שקונים ומכינים לכבוד שבת: "טוב שיאמר על כל דבר שקונה זהו לכבוד שבת, כי הדבר פועל הרבה בקדושה". אבל בשבת עצמו לא מוזכר במשנה ברורה, שטוב לומר על כל דבר לכבוד שבת. אבל יש מנהג שנוהגים כך, כדי לזכור שהאכילה היא לכבוד שבת.
והוסיף לומר כי הביאו מקור למנהג זה ממדרש במגילת אסתר פרק ג' פסוק ח'.
מקום מיוחד לשבת
הנהגות נוספות.
בימי החול, לא ישב בראש השולחן, אלא במרכזו לאורכו (מפי השמועה שכך נהג החפץ חיים שלא להסב עם בני ביתו והוא בראש השולחן אלא באמצעו) אבל ביום שבת בין בסעודות בין בעת הלימודים התיישב בראש השולחן – לכבוד שבת קודש.
הכיסאות בבית בדרך כלל, היו פשוטים מאד ומפלסטיק, עליהם ישב בימי השבוע. כסא אחד היה מרופד, כסא שהביאו מבית אביו בתל אביב. ועליו ישב בשבת קודש. בראש השולחן.
בצאת השבת, כבר בעת ההבדלה, התיישב בכסא פשוט רגיל.
(מתוך הספר 'ללא שם')