הרב צבי וינברג
"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה… נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" (דברים כ"ד, ה')
בשו"ת אפיקי ים (ח"ב סי' ב) דן במנהג שהרב המסדר קדושין מברך על הכוס, ואינו טועם כלום ממנו, ורק נותנים להחתן והכלה לטעום, שלכאורה יש בזה חשש ברכה לבטלה, ועי"ש שמרחיב בזה.
ובשו"ת מאזנים למשפט (להגר"ז סורוצקין זצ"ל סי' יב במכתב לבעל האפיקי ים משנת תרצ"ו) כתב שנראה לו הטעם בזה שכיון שנהגו להעמיד את החופה ברחוב או בחצר, ונהגו שמסדר הקידושין יהיה הרב, ממילא אי אפשר למברך לטעום, משום שאין שבחו של תלמיד חכם לאכול בשוק גם אכילת ושתית ארעי, וכן אפילו בחצר הוי גנאי, אולם החתן והכלה שלהם אין קפידא בזה הם שותים הכוס של ברכה, ולכן בשבע ברכות שמברכים בשעת הסעודה בבית גם המברך טועם כיון שהוא בבית. (ועי"ש אם יש להקשות על טעם זה מחופת אלמנה)
וכתב שם: "מה יקרה לי עדותו של הרב הגאון ר' שמחה זליג זצוק"ל שהביא בספרו, שהגאון רבן של ישראל אדמו"ר ר' חיים הלוי זצוק"ל מבריסק, היה מנהגו שהיה שופך קצת מהכוס על ידו והיה טועם לאחר הברכה מהנשפך על ידו באופן שלא ירגישו הרואים, ובודאי טעמו היה, שלא היה רוצה לטעום ברבים מטעם הנ"ל, שגנאי הוא לת"ח לשתות בשוק ולכן היה טועם אח"כ בצנעה, אבל הגאון בנש"ק מרן ר' זאב הלוי סולובייציק שליט"א הגאב"ד דבריסק אמר לי שאינו יודע ממנהג זה ולא ראה מעולם את אביו הגדול עושה כן", ע"כ.
ומסיים בדברי שו"ת הר"ן (סי' ע) שכתב לגבי מנהג מסויים, "מכל אלו הטעמים יש להתיר נדון שלפנינו, ולא שהייתי מתירו בתחלה שמתוך שאנו מדמין בדברים עמוקים כאלה לא נעשה מעשה, אלא שכדאין הם הדברים לסמוך עליהם במה שפשט המנהג להתיר, שכבר אמרו הלכה שהיא רופפת בידך צא וראה היאך הצבור נוהגים ונהוג כן", ע"כ.
להערות והארות ולקבלת גליון קב ונקי המורחב – [email protected]