בפרשת השבוע נאמרו הציוויים לכהנים על שמירת קדושתם, וביניהם ציווי אחד לישראל: "וְקִדַּשְׁתּוֹ כי את לחם אלקיך הוא מקריב". ומפרשים חז"ל: "לפתוח ראשון" – כגון בעליה לתורה, "ולברך ראשון" – כגון להוציא אחרים בברכת 'המוציא', או לברך לפני כולם כשכל אחד מברך בפני עצמו, "וליטול מנה יפה ראשון" – כגון בסעודה, שהכהן היושב בסעודה מביאים לו מנה יפה תחילה. יש אומרים שדין זה מצות עשה מדאורייתא, ויש אומרים שמדרבנן, והפסוק הוא 'אסמכתא'. כבוד זה ניתן לכהנים כזכות להנאתם, ובאפשרותם למחול עליו, למעֵט בסדר העליה לתורה. ויש שכתבו שחובה לקדש בכבוד זה גם כהן בעל מום, הגם שהוא פסול לעבודה. ונחלקו הפוסקים אם חובה לקדש ולכבד כהן קטן, או שדרגתו פחוּתה משל בעל מום מפני שאין לו חלק בקדשים ואינו מצווה לאוכלם; ויש שכתב להחמיר מספק.
בנוסף לחיובי הכבוד הנ"ל, אסור גם להשתמש בכהן, ואמרו חכמים שהמשתמש בו נחשב כמועל בהקדש. ואם מחל הכהן על כבודו – מותר להשתמש בו; ויש אומרים שהמחילה מועילה רק כשיש לכהן הנאה מהשימוש בו, כגון שמקבל שכר, או שמדובר באדם חשוב שיש הנאה ותועלת בשימושו, אולם שימוש חינם הוא בזיון לכהן, ועל בזיונו אין בידו למחול; ורצוי להחמיר. ואם מדובר בעבודה בזויה – אין להשתמש בו בחינם, אך אם עושה זאת לשם פרנסתו, מותר, אלא שאין ראוי לכהן עצמו לעסוק בפרנסה כזו. ויתכן שמותר לכהן להשתמש בכהן אחר אף כשלא מחל על כבודו.
וכהן בעל עבירה שאינו 'עושה מעשה עמך' – יש אומרים שחובה לנהוג בו כבוד, אך יש להקדים ולכבד כהן כשר, ויש אומרים שאין חובה לנהוג בו כבוד. אולם כהן העובר במזיד על אחד מאיסורי הכהונה, כגון שנשוי לאשה גרושה, או שהוא נטמא למתים – לכל הדעות אין לנהוג בו קדושה, ולא לכבדו באחד מכל הכיבודים הנ"ל, כיון שמחלל את קדושת כהונתו, ושללו ממנו חכמים את מעלות הכהונה. ואם גרש את אשתו ונדר נדר 'על דעת רבים' – אשר לא ניתן להתירו – שלא להנות לעולם מנשים האסורות עליו, וכן אם קיבל עליו בבית דין שלא להטמא עוד למתים – הריהו חוזר למעלת כהונתו וחובה לקדשו ולכבדו.
[שו"ע או"ח קכח, סעיף מ, מא ו־מה, ומשנ"ב קמז-קנא ו־קעד-קעה, וביה"ל ד"ה אסור (וד"ה נטמא); ביאורים ומוספים דרשו, 177-180; ומשנ"ב רפב, יב]