"והיה כי ישאלך בנך" (י"ג, י"ד)
יש שהאדם מסתכל בקהילתו או בבית הכנסת שהוא מתפלל בו, ורואה שיש בני אדם שאינם מתנהגים כשורה. אם זה בין אדם לחברו, אם זה שמדברים באמצע התפילה, אם זה שעושים ליצנות באופן נורא ואיום, ולבו כואב לו. הן כך הוא טבעו של יהודי, כשרואה איזה עוולה, זה מצער אותו – "למה לא יהיה שכולם ילמדו ויתפללו ויעזרו זה לזה". מחפש הוא עצות איך לקרבם, אבל הרבה פעמים כשהאדם כאוב, מרוב שהוא מתמרמר, קשה לו לקרב אותם, כי הוא מעדיף לראות אותם בחוץ – "חבל! הוא מקרר את כולם"…
ובכן, פעם יצא לי להיות בקרבת מחנך דגול שניהל ישיבה, ושמתי לב שיש לו סבלנות מיוחדת. על אף שהיו שם בחורים שהפריעו, ויותר מזה בחורים שעשו דברים שהיו ממש כנגד רוח הישיבה, ובדרך כלל יאמר המשגיח עליהם: "הוא מחריב את הישיבה", הוא נשאר בסבלנותו מתחילה ועד סוף. שאלתיו: "מאין אתה שואב את סבלנותך? כיצד אתה ממשיך להנהיג את הישיבה בלי לאבד את העשתונות?". השיב לי כך: "הישיבה איננה מקום שנועדה להתנהל בסדר מופתי". והוסיף: "כשהתמניתי למשגיח, לא נכנסתי על דעת שהכל יזרום על מי מנוחות, תפילה זו תפילה, סדר לימוד זה סדר לימוד. לא, לא על מנת כן נכנסתי".
שוב הסביר: "מהי ישיבה? מאספים מאה או מאתיים בחורים, שיש להם כוחות כבירים והמון קשיים שנועדו להוציא את הכוחות האלה. זה מתמודד עם יסוד האש, זה מתמודד עם יסוד המים, השלישי מתמודד עם יסוד הרוח. זה מדבר ומפטפט כל היום, זה עושה דברים בלתי ראויים, זה מתמודד עם יסוד העפר, כשהוא תמיד מאחר אל התפילה. סוף דבר, לוקחים קבוצה גדולה של בחורים, שצריכים להילחם עם התכונות הקשות שלהם, ומכניסים אותם למקום אחד.
"הרי לכל אחד יש מלחמות מיוחדות רק לו, ובכן אם תכלית הישיבה היא, שהמקום יתנהל בסדר מופתי, שכולם יגיעו בדיוק בזמן, שכולם יתלהבו בתפילה ובסדרי הלימוד, שאף אחד לא ידבר באמצע התפילה או באמצע הסדרים, אם כן אין שום צורך בישיבה. אכן תכלית הישיבה היא לייצר סביבה, שבה אפשר לעזור לבחורים ללחום את מלחמתם, כל אחד ומלחמתו. אמור מעתה: אם מי שעושה איזה מעשה שטות אינו שייך למקום זה, אם כן מי צריך להיות כאן? היתכן שרק אלה שכבר סיימו לתקן את כל תכונותיהם שייכים לכאן?! הישיבה היא מקום שהרוח שבה עוזרת לבחורים להילחם ולהתעלות במלחמתם. ואם כן כל פעם שרואים בחור שעושה מעשה שאינו הגון, אין צריך להסתכל על זה כאילו הוא מחריב את הישיבה והורס את שמה הטוב, אלא אדרבה, צריך לקפוץ מאושר ולומר: אדרבה! הישיבה הזאת טובה בשבילו מאוד מאוד, כי עם החמימות שיש כאן ועם החיזוק שיש כאן, יכול להפך את תכונותיו לטובה.
"בוודאי יש גם שמאל דוחה, והיינו המסגרת שיוצרים, כדי שיוכרחו הבחורים לקום בבוקר ולהגיע אל הישיבה. וכן המבחנים שעורכים להם כל שבוע הם בכלל הזה, כי זה מה שיכריח אותם להתאמץ ולהוציא את כוחותיהם החבויים. אבל השמאל דוחה היא רק כדי להחזיק את הבחור במקום זה, אשר בו יקבל את החמימות, את החיזוק ואת האפשרות ללחום את מלחמתו.
"הישיבה דומה למחנה אימונים, שבו לומדים אנשי הצבא איך להשתמש עם כלי המלחמה. הם מנסים ונכשלים, קמים ונופלים, וככה הם מתכוננים לקראת המלחמה שיערכו עם האויב. הגיעו עצמכם! היכן הוא המקום שבו יתלמדו הבחורים שלנו לערוך מלחמה, אשר בגלל כן נאמר שבישיבה הם כבר צריכים להיות מושלמים? לא היה להם עד כה מקום כזה! ואם כן מוכח הדבר שהישיבה עצמה היא המקום, שבו הם מתאמנים ומתלמדים. הם מנסים לירות ונכשלים – 'לא, צריך לירות אל הכיוון השני'. אח"כ אומרים: 'לא, צריך לירות לכיוון אחר. הבה ואראה לך. הבה ואראה לך איך מחזיקים את הגמרא, הבה ואראה לך מה עושים כשמרגישים עייפים אחרי הצהריים'. זהו המקום שבו מתלמדים, ואם כן מדוע יהיה המשגיח בצער ובכעס על כי הישיבה אינה מתנהלת למופת? מתי זה נקרא שאינה מתנהלת למופת? אתמהה! אכן בוודאי צריך לגדור גדרים, ואין בכוונתנו לזרוק חול בעיניו של אף אחד ואף לא להוכיח בשער. כוונתנו רק לבטא את הרעיון, כדי שנוכל להסתכל במבט של חיזוק ולהשקות את צעירי הצאן בטל תחיה".
איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק
ועכשיו שאנו מבינים זאת, הן כל אחד כלפי עצמנו והן כלפי זולתנו, זה יכול לעזור לנו גם כשנסתכל על הקהילה באופן כללי. האדם מסתכל על קהילתו ואומר: "זה אינו כשורה וזה אינו כשורה. חורבן נורא כאן! אתה יודע כמה אברכים הם כך וכך? אתה יודע, אני מצאתי אברכים… כאן הם מבלים את זמנם, וכאן הם לא מספיק רציניים, וכאן היה מכשול, וכאן יש מישהו שנופל לגמרי… זו לא קהילה".
האמנם כן?! זו לא קהילה?! מהי קהילה? קהילה היא מקום שבו כולם הולכים למלחמה, והאחד מסייע לשני. דומה הדבר לגמ"ח עזר ליולדות, שמכינים ארוחות למשפחות ליולדות ויש סדר אצלם, כשהיא יולדת, חברתה מכינה לה, וכשחברתה יולדת, היא מכינה לחברתה. כך הוא הסדר, פעם זה חלש וזה חזק ופעם להיפך, וכל פעם החזק מסייע לחלש. כמו כן המושג קיים בכל משפחה גדולה בישראל, שכאשר יש איזה ענין של חולי, הילדים מתארחים אצל משפחת האח או האחות, וזה הדדי, כי למחר זה יהיה להיפך. הוי אומר: הם מבינים שיש מצבים של אור ומצבים של חושך, מצבים של חוזק ומצבים של חושך, וכשיש קבוצה גדולה, אפשר לסדר זאת באופן שכל אחד יעזור לשני בחולשתו.
האדם חושב שקהילתו היתה צריכה להיות מושלמת, שלא יהא אף אחד שמאחר לתפילה, שלא יהא אף אחד שאינו קובע עתים לתורה כדבעי. ואם אינו כן, או מסלקים תיכף ומיד את כל מי שאנו עונה על הדרישות, או מתהלכים כממורמרים. אבל מחשבה זו היא טעות בשורשה. הקהילה מיוסדת כדי לעזור אחד לשני כל אחד במצבו.
והנה לנו משל שהוא גם נמשל: יש לו לאב ילד נפלא, מוכשר וירא שמים, והכניסו ללמוד בכיתה בת שלושים ילדים, אשר ביניהם יש גם ילדים חלשים. כועס הוא על כך שיש שם ילדים חלשים – "למה מכניסים כאן ילדים חלשים?". הוא מתהלך מלא רוגז. ויהי היום והגלגל מתהפך. אחרי הבן המוצלח, צמח לו ילד שהוא ההיפך הגמור ממנו. הוא מבקש להכניסו אל המוסד ומערימים עליו קשיים.
כשאחד מקבל לידיו ישיבה של מאתיים וחמישים תלמידים. מכניסים אותו לחדר מוסרים לו את המפתחות, ונותנים לו לנהל את הישיבה. הן ברור לכל שאדם זה לא יעלה בדעתו לרגע שזה יעבוד אחרת מהמתואר לעיל. הוא יבין לבד שאם הכל היה זורם כאן על מי מנוחות, לא היו זקוקים לו. הוא יודע שיום אחד הוא יצטרך לערוך את הרישום לישיבה, ויום אחד יהיו בעיות עם החשמל, ויום אחד יהיו בעיות עם המימון, וכן הלאה. הרי בשביל זה הוא כאן, הוא לא מתרגז על אף אחד, כי הוא מבין שזהו תפקידו.
כמו כן כשהאדם רואה אנשים שאינם מושלמים, והוא מתחיל לרטון: "הוא בן אדם כזה קר", או: "זה מקום כל-כך קר כאן". הבעיות הן בוודאי בעיות. לא באנו לומר שאינן בעיות. אבל במקום לרטון ולהתלונן, האדם צריך לעצור ולשאול את עצמו: "מהו תפקידי לעת כזאת?", ויגיע למסקנא שהטוב ביותר יהיה, שיתאספו כולם לעזור ולסייע זה לזה. ואז לא יראה את המצב ככישלון.
דעו לכם, שהרבה אנשים אינם מקבלים את ההחלטות הנכונות, וזאת מפני שהחליטו בלבם – "המצב הוא כשלון. הכל חרוב ונחרב". כשהאדם מחליט שהמצב כשלון, הוא ממילא פועל אח"כ באופן מעוות. הוא מדבר בצורה כזאת, הוא ממורמר הוא מגיב בזלזול לאחרים. למה ?כי ככה זה.
"אתה מכיר את המקום? אם תכיר את המקום, תבין למה אני כל-כך ממורמר". אכן כשהוא פותח את הפה, קשה להפריך אותו, כי הוא שואל את בן שיחו:" אתה רוצה שאני אספר לך שלושה סיפורים, ואז תבין על מה אני מדבר? הלה מושחת מיסודו, הוא משוגע ואינו מיושב בדעתו". אי אפשר להפריכו, כי במקרה הוא צודק בטענות שיש לו, אך טעותו היא, שלא מפני שהבעיות האלה קיימות, המצב נחשב ככישלון, על האדם להבין שכך הקב"ה ברא את העולם אשר רובו רע, שיהיו אנשים קשים ומצבים קשים ושידוכים קשים ובעיות של שלום בית, ותכלית הכל כדי שיאמרו בני האדם: "הבה ונראה איך מסייעים לחברים". מתפללים, קובעים לתורה, ובשעה שתים עשרה, לאחר כל העבודה, מפשילים שרוולים ומתחילים לעזור אחד לשני.
מתחילים לחשוב: "למי צריך להזריק כמה מילים של חיזוק, איפה אפשר להשיג קצת כסף". כל אחד יעשה זאת בזמן המתאים לו, מי בבין הסדרים, מי ביום שישי, וכן הלאה. הענין הוא שהאדם יאמץ זאת כדרך חיים, ומה טוב אם ירשום על הדף כל אימת שיראה שיש משהו שהוא יכול לסייע לחבריו. תיקון הליקויים מתוך ישוב הדעת.
הלא תראה במי שמנהל מוסד, כגון תלמוד תורה, שכאשר באים אליו בטענות, כגון אם שלוש אמהות של ילדים מתקשרות אליו אחת אחרי השניה, ומתלוננות על שהסעת הילדים איחרה והאחראי לשמור על הילדים עד להגעת ההסעה לא שמר עליהם, אם הוא בר דעת, אינו מאבד בגלל כן את ישוב דעתו, אלא ממשיך לנהל הלאה את העניינים בשום שכל ובדעת מיושבת, וזאת מפני שהוא רושם כל דבר שהוא צריך לסדר.
הוא יודע שכל יום צצות בעיות ואינו נבהל מכך. לא שהוא מתעלם מהן. הוא מטפל בכל דבר, כי איש רציני הוא ובעל אחריות. הוא מתקשר לברר – "אשמתו של מי זה היה? רגע אחד, למה עד עכשיו לא התלוננו? האם זה נורמלי מה שקרה או לא נורמלי?". הוא עובד בקרירות, ולא מפני שזה לא אכפת לו, אלא מפני שהוא לא רואה את המצב כחורבן. הוא רגיל כבר שדברים כאלה קורים וצריך לטפל בהם.
ובכן, החסרונות שהאדם מוצא אצלו והחסרונות שהוא מוצא אצל אחרים, אינם שונים מזה. אם רואה אדם שהיה לו כשלון, אין לו לראות את עצמו בעבור כך ככישלון אחד גדול, ואף לא כחורבן עולם. אמנם מדובר בדבר שצריך לטפל בו, אבל אין זה הופך אותו לכישלון. כשהאדם מבין שכך גזר הבורא, שכך הוא ייברא וכך ייבראו אלה שמסביבו וככה זה הולך, הוא לא נבהל. זה עוד יותר חזק מהמקובל על-פי חכמת חיים, כי לפי המקובל על-פי חכמת חיים, הסיבה שזה הולך ככה אינה ידועה.
כשתשאל בעל חכמת חיים למה זה הולך ככה, יאמר לך: "כי ככה זה. אין אנשים מושלמים. וכמו שאמר איזה בעל הבית – לפעמים נופלים עם איזה עובד מוצלח. בדרך כלל, כל אחד מלא חסרונות. ככה זה, הרי אי-אפשר למצוא יותר טוב מזה". אבל כשאנו חושבים על זה על-פי האמת, אנו מבינים שהעולם נברא לכתחילה באופן זה.
(מתוך עלון 'הבינני' פרשת ויחי תשפ"ג)