הרב יצחק רבי שליט"א
לפעמים נראה לנו שאנחנו עושים "כפי יכלתנו", משתדלים ומתאמצים למלא את רצון הקב"ה, ואפילו מדי פעם "מתקדמים" יותר מבעבר – והנה למרות זאת העסק לא הביא את ההצלחה המסחררת לה ציפינו, שלום הבית לא בדיוק לפי התוכניות, והתנהגות הילדים ממש לא עונה על הציפיות.
לפעמים התחושה שלנו, חלילה, שבשמים שם לא עוקבים כביכול מספיק אחר מעשינו… לא נותנים לנו את "הפידבק" הדרוש להמשך העשייה הנדרשת מאתנו. וכאן מתחילות "לנוע" מחשבות זרות לעבר מוחנו: אולי לא זו הדרך? אולי באמת לא "מתייחסים" למעשים שלי שם בשמים? אולי שכחו אותי?…
אולם השאלה "החיובית" ביותר בכל מגוון התהיות הזה היא: אולי כדי לקבל איזושהי הצלחה מעבר למה שאני רגיל כיום, דורשים ממני משהו אחר?
אז כך: אם מה שתכננת לא הולך, והצעדים להם ציפית בשחמט החיים לא מתבצעים, יתכן שאתה מייחל למשהו שהוא בכלל לא טוב בעבורך. כי מי כמו הקב"ה יודע מה טוב לך, ומי כמוך לא יודע…
אך אם בכל זאת אתה מתכנן הצלחה כלשהי למעלה מדרך הטבע, או לפחות מעוניין להכיר את הדרך המובילה לישועה מיוחדת, או אפילו לתהליך נדיר הקרוי "נס" – יש לנו על מה לדבר…
*
לפני הכל, נלמד יחד איך התהליך עובד, איך מתקבלות ההחלטות השמימיות ביחס לכל אחד מאתנו.
זה מתחיל מזה שהקב"ה ברא את העולם והחליט לנהל אות בדרך "הטבע". "הטבע" בגימטריא מדויקת עולה כמניין "א-להים", יש מישהו לא שמע על זה? כך שמאותו "רגע מכונן" בו ברא הקב"ה את העולם, ישנם סדרי עדיפויות, סדרי שכר ועונש, סדרי נתינה וקבלה, סדרי גמול וכל סדר הגיוני יותר או פחות במוחותינו הדלים הקרוי בשמו הכללי: "הטבע".
כך, שכל אדם על פי התנהגותו, אמונתו, מעשיו הטובים והאחרים, תפילותיו, גלגוליו הקודמים ועוד כמה פרמטרים אישיים, קובע לעצמו ברצונו או שלא ברצונו את אורח חייו בעולם הזה לטוב או למוטב.
אלא מאי? מגיע האדם מספר פעמים בחייו ליום בו הוא דורש משהו מעבר לסטנדרט המגיע לו, משהו מעבר למעשיו השגרתיים, משהו שיזכה אותו להעפיל לגובה אליו הוא לא רגיל ואף לא מצפה בשגרת היום יום להגיע.
הוא פותח עסק חדש ומבקש הצלחה מסחררת, הוא מעוניין להקים בית ומבקש את בת הזוג המושלמת, הוא מייחל לילדים ורוצה את הטובים ביותר שבארסנל [ויש דבר כזה]. ואז הוא מברר איך ניתן להגיע לאותה חוויה נדירה למרות אורח חייו אשר עם כל יחודיותו עדיין אינו מספק את הסחורה הנדירה המבוקשת. לשם כך התכנסנו כאן היום לשיחתנו המשותפת…
*
שימו לב טוב!
כאשר הקב"ה מקבל ממך את כל מה שאתה "יכול ומסוגל להעניק" כדי למלא את דרישותיו, הרי שהוא "גומל" לך חזרה את כל מה שהטבע "יכול ומסוגל להעניק". כך, שאם תרצה משהו למעלה מדרך הטבע, יהיה עליך להעניק משהו מעבר ליכולותיך ואפשרויותיך השגרתיות.
והדוגמא הראשונה לכך כמובן, בפרשתנו.
כאשר ה' מכה את פרעה ומצרים במכת "צפרדע", הוא מיידע את פרעה על ידי משה בתהליך: "הנה אנכי נגף את כל גבולך בצפרדעים… ועלו ובאו בביתך… ובתנוריך ובמשארותיך" וגו' (כז-כט).
לכולנו ידוע שצפרדע שחודרת לתנור בוער או לסיר לוהט מוצאת מיד את מותה, וכולנו גם יודעים שבעלי החיים כבר מיום היוולדם יודעים להיזהר ולהישמר מכל דבר העלול להפסיק את חייהם עלי אדמות. וכאן כביכול אומר הקב"ה שתהיינה צפרדעים שלא יסתפקו "בביתך ובחדר משכבך ועל מיטתך ובבית עבדיך" אלא יעפילו הלאה אל עבר "ובתנוריך ובמשארותיך".
ואמנם כאשר הגיעו הצפרדעים בהמוניהם למצריים, קפצו וקרקרו כולם על מיטות פרעה ועבדיו, גלשו על כסאות השן וספות הסלון, מילאו את הבתים והארמונות, בעוד קבוצה קטנה פנתה לתנורים הבוערים ולסירים המהבילים.
*
וזה נשמע בערך כך:
הצפרדע מ"קבוצת מִטוֺת פרעה" פונה לצפרדע מ"קבוצת התנורים והסירים", ומעדכנת אותה שהיא הולכת להתכסות בפוך מנוצות אווז תוצרת "חרטומי מצרים", תוך כדי שהיא מבררת אצל חברתה להיכן פניה מועדות. החברה עונה לה שהיא בדרך לתנור של פרעה…
החברה משפשפת את אזניה בתימהון ומנסה לוודא שאכן שמעה היטב, וההיא חוזרת ומעדכנת אגב קפיצה שאכן היא בדרך לתנור. ואז הדו שיח מתנהל כך:
– "לתנור? למה לתנור?"
– "כי מי שתקפוץ לתנור תקדש שם שמים בכך שהיא מקיימת את רצון הבורא".
– "נכון, אבל גם מי שתקרקר לפרעה מתחת לפוּך תקיים את רצונו של הבורא".
– "נכון, אבל קידוש ה' הרבה יותר גדול יהיה על ידי מי שתקפוץ לתנור, כי נוגד את הטבע שלנו".
– "אבל את מבינה שאם תעשי את זה, את תמותי"…
– "מבינה!"
– "ואת מבינה שאם תמותי, יותר לא תוכלי לקיים את רצון הבורא במגוון פרשיות חדשות מזדמנות?"
– "מבינה!"
– " אז אם כך אולי לא משתלם להקב"ה שתקפצי? מה אם כך גורם לך בכל זאת לקפד את פתיל חייך בגיל צעיר כל כך?"
– "פשוט מאד, על הפוּך של פרעה יש הרבה קופצים [תרתי משמע], ואילו לתנור אין ביקוש. ובהיות והקב"ה אמר שיכנסו גם לתנור, ומשם יתפרסם ברחבי העולם קידוש ה' מיוחד, אני קופצת לשם".
– "אחותי, אולי תחשבי על זה שוב"…
– "חשבתי! וזו המסקנא שלי".
– "אני לא מסוגלת להאמין שזה הצעד שאת עושה, תחשבי על החברות שיתגעגעו אליך [תרתי משמע], תחשבי על המסיבות שתפסידי, את לא יכולה לעשות את זה, לא להם ולא לך".
– "החלטתי! והנה אני כבר פונה שמאלה למטבח".
– "אז תזכרי רק שתמיד אהבנו אותך, ושתמיד נזכור אותך. ואני מתחייבת לומר עליך קדיש והשכבה ולערוך לך אזכרה מכובדת"…
*
ומה קורה לאחר מכן?
פרעה מבקש ממשה בתחנונים להסיר את הצפרדעים (שם ח, ד), משה מבקש זאת מה' יתברך (שם שם, ח), ואז מופיע הפסוק הבא: "ויעש ה' כדבר משה וימתו הצפרדעים מן הבתים ומן החצרות ומן השדות" (שם שם, ט).
שמתם לב?
הצפרדעים מתו, אבל אילו צפרדעים? – "מן הבתים ומן החצרות ומן השדות". ואילו הצפרדעים מהתנורים והסירים משום מה לא מוזכרים כאן. האם הם נכללו בצוותים של הבתים? האם היה להם גורל שונה?
אז כך: החזקוני, ר' חיים פלטיאל והאלשיך הקדוש (שם) כותבים: "לפי שמסרו נפשם למות על מצות הקדוש ברוך הוא, חזרו למקום תולדתם חיים". והדעת זקנים מבעלי התוספות (שם) מוסיף: "אותם שבתנורים לא מתו, לפי שבטחו בהקב"ה ונכנסו בתנור חם בצווי השם".
במילים אחרות: "דרך הטבע" לסילוק הצפרדעים ממצרים היה על-ידי מותם של הצפרדעים, וזה מה שנעשה עם כל הצפרדעים שנהגו ב"דרך הטבע". אולם הצפרדעים שקפצו לאש "למעלה מדרך הטבע", זכו ונעשה להם "נס" שהוא "למעלה מדרך הטבע".
כך שבסופו של תהליך, הצפרדעים מקבוצת "התנורים והסירים" אמרו קדיש והשכבה וערכו "אזכרה מכובדת" לחברותיהן מקבוצת "מיטות פרעה" ועל היתר…
ועל כך אומרת הגמרא הקדושה (פסחים נ"ג ע"ב, והובא במד"ר שמות רבה י' או' ב'): "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמם מהצפרדעים: ומה הצפרדעים שאין מצווים על קדושת השם, כתוב בהם: ובתנוריך ובמשארותיך – הוי אומר בשעה שהתנור חם; אנו שמצווים על קדושת השם – על אחת כמה וכמה".
ומוסיף תוספות רי"ד (שם) בביאור הדברים: "מה ראו שסמכו על הנס, ובוטחים היו שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס? זה למדו מן הצפרדעים שהיו נכנסים בתנור ולא היו ניזוקים".
כלומר, יש מתכון ל"תעשיית נסים", והמתכון לא עובר דרך מקובלים, באבות, או סגולות למיניהן. קפוץ גבוה יותר מיכולותיך, זנק מעבר לרגילותך, עשה "למעלה מדרך הטבע" – ותקבל "נס" שהוא "למעלה מדרך הטבע".
והגאון הגדול הרב יצחק זילברשטיין שליט"א (חשוקי חמד שם, ע"פ החת"ס שם) למד מתודוס איש רומי, שהוא בעל המאמר בגמרא, עצה להינצל קצת מיסורים המגיעים לאדם בעקבות מעשיו מהעבר, והיא על ידי שיתמוך בתורה ב"שיעור גדול יותר" מעבר לצדקה רגילה, "שיהיה לתלמידי חכמים כדי פרנסתם בצורה מכובדת".
יזכנו ה' יתברך לעשות ככל יכולתנו ואף מעבר לזה, ולזכות לרב טוב כל הימים "למעלה מדרך הטבע ממש".
