בכל בוקר, כשפנה רבנו מרן פוסק הדור הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל לביתו לאחר תפלת שחרית, היה עוצר ליד פתח המספרה ומקדם פני בעליה בברכה: "שלום, מר הרברט, בוקר טוב!"
"בוקר טוב לך, רבי", היה משיב הספר. זה כבר הפך לדבר שבשגרה, ועם זאת האיר את יומו. ניכר היה שהרב הקשיש מברך מכל הלב, מאחל כל טוב.
הלקוחות היהודים נרעשים כל כך כשהוא עוצר ומברך. קמים ממקומם ביראת כבוד, אינם מפסיקים להתפעל ולהדגיש בפניו לאיזה כבוד זכה כשהרב הגדול בעולם, כהגדרתם, עוצר מדי יום ביומו לומר לו שלום!
כל יום, חוץ משבת קדש.
בשבת עובר הרב, עטוף בטליתו, על פני המספרה הפתוחה ומתעלם כליל מבעליה, העושה שבתו חל רחמנא ליצלן. למחרת השבת שוב עצר, וברך במאור פנים.
מלוהו תמה: "מדוע טורח הוא לברכו לשלום בכל יום, מה עוד שהוא מחלל שבת!"
ענהו רבנו: "הקושיא האחת מתרצת בחברתה. המחאה לא תעזור. ברכת השלום, אולי כן"…
וכעבור זמן עבר רבנו בשבת על פני המספרה, והיא סגורה! שלט הודיע על סגירתה בשבתות ובחגי ישראל!
למחרת השבת עצר כדרכו לברך לשלום, והספר אמר: "רבי, המספרה סגורה בשבתות!"
"תבורך בני, ראיתי גם ראיתי, השבת היא מקור הברכה!"
"היודע הרבי מדוע? – בגלל ברכת השלום שלו! בכל השבוע ברך, ובשבת… בשבת התעלם… ואני רוצה ברכה גם בשבת…"
"תבורך, בני. השבת עצמה מברכת אותך. שיהיה לך יום טוב"…
(ליקוטים וסיפורים נפלאים מתוך ספר 'והאיש משה')