"ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" (לד, ו)
חשיבות גדולה יש לאמירת י"ג מידות של רחמים. המקור לחשיבות תפילה זו נמצא בדברי הגמרא (ראש השנה יז ע"ב): "אמר רב יהודה: ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם". כלומר, יש לנו הבטחה מהקב"ה שהוא מקבל את תפילת י"ג מידות.
וחידוש מפליא מצינו בדברי החיד"א בפירושו "חומת אנך" על ספר תהלים (פרק נ). הוא דן שם כיצד על ידי אמירת י"ג מידות נהפכת מידת הדין למידת הרחמים: האם מספיקה אמירתן עם כוונת הלב כדי שהקב"ה יעבור מכיסא דין לכיסא רחמים, וכך כותב ה"כף החיים", או שצריך יותר מזה, לעשות את המידות בפועל וללכת בדרכיו של הקב"ה כדי לקבל את שפע הרחמים, וכפי שמלמד אותנו ה"תומר דבורה" (פרק א) כיצד יכול האדם לקיים את שלוש-עשרה מידות של רחמים הלכה למעשה.
ונוסח הגמרא (ראש השנה יז ע"ב) הוא: "כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם", ומלשון הגמרא משמע שרק אם יעשו בפועל.
אך הקשה על כך החיד"א קושיא עצומה. שיטת הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל, שהמידה הראשונה מי"ג מידות היא 'א-ל'. והרי בן אנוש אינו יכול בשום מעשה שעושה להיות במידת א-ל, ולכאורה זו הוכחה שאנחנו צריכים רק לכוון ולומר את הי"ג מידות, אך לא לעשותן בפועל.
אבל ניתן ליישב את השיטות הסוברות שצריך לקיים בפועל את הי"ג מידות, שגם אנו יכולים במעשינו להידמות למידת 'א-ל'. כי אמנם האדם לא יכול להיות ממש כמו הקב"ה, אבל 'א-ל' משמעותו כח וגבורה, והיינו לפעל עם המדות האחרות בכח ובגבורה.
למשל: אחת מי"ג המידות היא מידת החסד. אפשר לעשות חסד בלי עוצמה, בלי כח, אבל – אומר ה"תומר דבורה" – ניתן לקיים מצות חסד באופן של גבורה. לא לעשות חסדים רק כשנח והכל מסתדר, אלא גם במצבים קשים, גם כשלא הולך כל כך. מי שבכל זאת מתאמץ ועושה חסד כשקשה לו – הריהו הולך בדרכיו של הקב"ה בכל מידותיו, גם במידת א-ל, כיון שעושה את חסדיו בגבורה.
*
ברחוב רבינוב בבני ברק מתגורר יהודי בשם חנניה, שלפרנסתו הוא מוכר ירקות בזול, בלי חנות ותשלומי ארנונה וחשמל, אלא ישר מהמשאית.
פעם אחת ביום חמישי בלילה, כשסיים את המכירה, ראה אדם זקן שקודם לכן קנה אצלו במכירה כמה ארגזים של ירקות, מבקש טרמפ. הוא חשב לעצמו: 'מן הסתם הוא גר לא רחוק מפה, ולי יש רכב, למה שלא אקח אותו?' הוא פנה אל הזקן ואמר לו: 'עלה בבקשה ואני אקח אותך לאן שאתה צריך. רק תראה לי את הדרך לאן לנסוע'.
הזקן עלה למשאית, וסימן לו להגיע לרחוב כהנמן. חנניה נסע, עד שהגיע לכניסה לבני ברק ליד 'קוקה קולה'. שאל אותו לאן להמשיך והזקן סימן לו שמאלה. שאל אותו חנניה: "אתה בטוח שאתה רוצה לפנות שמאלה, הרי זה כביש גהה?!"
"כן", אמר הזקן בביטחון, "לשם תיסע".
חנניה התלבט עם עצמו, הוא לא תכנן נסיעה ארוכה כל כך. פנה שוב אל הזקן ואמר: "רק תגיד לי להיכן אתה צריך לנסוע, כדי שאוכל לתכנן את עצמי".
הזקן ענה לו שהוא גר בעיר לוד.
באותו רגע התחוללה אצל חנניה מלחמה פנימית. הוא חשב רק על טרמפ של כמה דקות בתוך בני ברק, הוא לא התכונן לכזאת נסיעה ארוכה ועוד ביום חמישי בכביש עמוס ופקוק כמו כביש גהה.
ברגע הראשון הוא חשב להוריד את הזקן מרכבו ולומר לו: 'אדוני היקר, כשאתה עוצר טרמפ בתוך בני ברק זה לא בשביל להגיע אל מחוץ לעיר, רק בתוך העיר', אבל לאחר מכן הרגיש חנניה שהקב"ה זימן לו כאן עבודת המידות מיוחדת. הוא התגבר על עצמו ואמר לאותו זקן שייקח אותו עד לוד, וכך הם נסעו בכל הדרך הפקוקה עד שהגיעו עד הכניסה לעיר לוד.
כעת היה חנניה בטוח שתוך זמן קצר הוא יגיע לביתו של אותו זקן, אבל הזקן מסמן לו עוד פניה ועוד פניה עמוק בתוך העיר לוד, עד שסוף כל סוף הצביע על בניין מסוים ואמר לו שכאן ביתו.
חנניה עצר את הרכב והוריד את הזקן עם הארגזים שלו, אך הזקן לא הרפה ממנו. התברר שהוא מתגורר בקומה רביעית בבניין, בלי מעלית. אין לו כח לסחוב את הארגזים עד למעלה, והוא שואל האם יוכל חנניה להעלות לו את הארגזים עד קומה רביעית.
חנניה התגבר שוב על מידותיו והעלה את הארגזים כפי בקשתו של אותו זקן.
כשיצא משם, הוא אמר לעצמו: אני לא תוהה על הראשונות, לא מתחרט ואומר שאם הייתי יודע איזו טירחה תהיה לי מהטרמפ הזה לא הייתי לוקח אותו, אלא להיפך: הקב"ה זימן לי לעשות מצוה ואני זכיתי לעשות אותה עד הסוף, בשלמות!
עד כאן החלק הראשון של הסיפור, אך יש לו גם המשך. לאותו חנניה היתה בת מבוגרת, מעוכבת בשידוכים. ביום שישי למחרת התקשר אליו שדכן עם הצעה של בחור מיוחד במינו שעולה ברמתו על כל ההצעות שקיבלו עד אותו יום. תוך זמן קצר השידוך נסגר למזל טוב, ובאירוסין נעמד חנניה לדבר ואמר: "אנחנו לא יודעים חשבונות שמים, אך כנראה שקיבלנו את השידוך המיוחד הזה בזכות אותה עבודת המידות שזכיתי לעשות באותו לילה".
הסיפור הזה הוא דוגמא נפלאה לדברי ה"תומר דבורה" שבכדי לקיים את מידת ה'א-ל' שבי"ג המידות, צריכים לעשות חסד עם גבורה – לכבוש את הרצונות ולעשות את מעשה החסד. מי שבלי סיבה לא מעביר ילד את הכביש – הוא אכזר, אבל מי שממהר ולחוץ, ובאותה שעה פונה אליו מישהו בבקשת חסד, והוא מתפנה מעיסוקיו הדחופים ועוזר לו – זהו החסד השלם הנעשה בשילוב מידת 'א-ל'.