"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין" (ז, י)
רבי נח וינברג זצ"ל, ראש ישיבת 'אש התורה', שואל בספרו "תורה וחיים": מה החידוש ב"ויעשו כן" – שמשה ואהרן הלכו בשליחותו של הקב"ה ועשו את האות לפני פרעה? אמת, נכון הדבר, מפחיד היה להיכנס לפני פרעה הרשע והאכזרי, אבל סוף סוף משה ואהרן הלכו בשליחותו של הקב"ה! וכי יש צורך לשבח אותם שהם מילאו את שליחותם והלכו ועשו את מה שהקב"ה ציווה אותם?
ומבאר, פלאי פלאות, ביאור עם מוסר השכל גדול עבור כל אחד ואחד מאתנו:
כשמשה ואהרן באו לפרעה ובישרו לו שהם באים בשליחות הקב"ה ויש בידם אות ומופת, פרעה ציפה לראות משהו עוצמתי, משכנע, רציני ביותר. הקב"ה שברא את העולם בכבודו ובעצמו לא יעשה משהו פחות מאיזשהו צונאמי… והנה, הוא רואה שהאות הוא: מטה נהפך לנחש…
פרעה פרץ בצחוק. כך מסופר במדרש (שמות רבה פרשה ט, ו): "באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם ומקרקר אחריהם כתרנגולת, ואומר להם: כך אותותיו של אלוקיכם? בנוהג שבעולם בני אדם מוליכים פרקמטיא למקום שצריכים להם, כלום מביאים מורייס לאספמיא? דגים לעכו? אין אתם יודעים שכל הכשפים ברשותי הם. מיד שלח והביא תינוקות מן אסכולי שלהם ועשו אף הם כך. ולא עוד אלא קרא לאשתו ועשתה כך".
אנחנו קולטים מה הלך שם? פרעה צחק על משה ואהרן בפרצוף… הם עושים נס, בשם אלוקים, שכל ילד מצרי בגילאי גן יודע לעשות… ולא רק ילדים, גם אשתו פאטמה עשתה אותו בקלות… נקל לשער את הביזיון שהיה למשה ולאהרן. זה כמו שהם באים למכור קרח לאסקימוסי… פרעה מצפה מהם לראות נס אלוקי בקנה מידה אדיר, והם בסך הכל הופכים מקל לנחש.
משה ואהרן ידעו היטב שזה מה שיקרה. שהם יאלצו לעמוד בפני פרעה, בפני המכשפים וכל השרים, ולעשות מעצמם צחוק…
במקרים רבים, אדם שנמצא בסיטואציות מעין אלו מתקשה לשמור על עצמו. 'מה יגידו עלי? איך אצטייר בעיני הבריות?' הוא תוהה. לא בכדי בסעיף הראשון של השולחן ערוך כותב הרמ"א: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת".
משום כך התורה משבחת את משה ואהרן ואומרת: "ויעשו כן". הם לא שתו לבם לְחִצֵּי הלעג והצחוק, ועשו בשליחות ה' את מה שתינוקות מצריים בגיל ארבע יודעים לעשות.
ומה קרה בסוף? הקב"ה הפך לפתע את כל הקערה על פיה. "וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם" – מטה אהרן, לאחר שחזר ונהיה לְמַטֶּה, בולע את מטות כולם! בשלב הזה פרעה נאלם דום. הוא נתקף פחד ואימה. הוא נאלץ להודות שכאן כבר יש משהו… ולמרות זאת – "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה".
אלא שזה גופא קשה, למה הקב"ה עשה את כל המהלך בצורה כזאת? מדוע שכבר בהתחלה לא יבלע מטה אהרן את מטותם, או שיביא איזשהו צונאמי?
ומבאר: פרעה הרי חיכה שמשה ואהרן יעשו נס עוצמתי. כשאדם מוכן למשהו – הוא מפתח נוגדנים נגדו. הוא מחזק את עצמו לקראת הבאות. אין צורך ב"ויחזק" כי הוא מתחזק ומתחשל מעצמו מראש. משום כך הקב"ה התחיל עם נס שכל ילד מצרי יודע לעשותו. כך יתמתנו הנוגדנים לקראת הנס הגדול.
זאת ועוד, אם משה ואהרן היו עושים מיד את הנס הגדול, היה הנס נעשה רק בנוכחות פרעה, או לכל היותר גם בנוכחות שומרי ראשו. במקרה כזה, פרעה היה יכול בקלות להשאיר את הנס חסוי ובני ישראל לא היו יודעים שמשה ואהרן היו אצלו. לכן הביא הקב"ה את כל החרטומים והמכשפים, את אשתו, את כל ילדי הגנים ובתי הספר. כולם בהתחלה יצחקו, ואז יגיע הבום הגדול: מטה אהרן בולע את מטותם, פרעה לא מוכן מראש, גורם ההפתעה מגיע בתזמון מושלם בפני ארמון מלא.
ומכאן עצה לכולנו: כל אימת שאדם מוצא את עצמו במצבים בהם הוא מתבייש מדעת הקהל הסובבת אותו, חושש שילעגו לו – שייזכר במטה אהרן שהפך לנחש! ייזכר במשה ואהרן שלא התביישו מהלעג, אלא עשו כאשר ציווה ה', ובסופו של דבר מטה אהרן בלע את מטותם וכל העולם ראו את הנס הגדול, ואת האמת כי גדול ה' מכל האלוהים.
(רבי אריה יודלביץ' שליט"א)