מספרים שתלמיד באחת מישיבות הונגריה, בדרכו מדי בוקר לישיבה ממקום לינתו אצל אחד ה'בעלי בתים', היה עובר ליד שדה. מדי יום ביומו היה רואה את בעל השדה החורש את שדהו בשני שוורים.
פעם בחולפו ליד השדה מצא את הגוי יושב ובטל מעבודת החרישה. מאחר שהכיר מימים ימימה שבעל השדה הוא אדם שתמיד עוסק במלאכתו ואינו מכלה את זמנו לריק, תמה על המקרה והבין כי לא דבר ריק הוא. ניגש אליו ושאל: "מדוע אינך עובד היום?", ובעל השדה השיב: "אחד מהשוורים חלה".
המשיך התלמיד והקשה: "ומדוע אינך עובד עם השור השני?"
תשובתו של בעל השדה הייתה מפתיעה מאוד: "השור הבריא השני, בראותו את חברו שחלה, איבד את החשק לעבוד לבדו, ואי אפשר להקימו מרבצו, והוא יושב על יד חברו השור ומשתתף בצערו".
כששמע זאת התלמיד, אמר שעכשיו הוא מבין, מדוע המשילו חז"ל את הגויים לעם הדומה לחמור (יבמות דף ס״ב ע״א). מדוע דווקא לחמור לא לשור?! וכעת ברור הטעם, משום ששוורים, שהם בהמות טהורות, מרגישים האחד בצער חברו, וכאשר אחד חולה אין חברו מסוגל לעבוד, מה שאין כן החמור, כשיחלה חמור אחד ימשיך רעהו לעבוד כרגיל ולא ירגיש כלל וכלל בצער הזולת.
(נעם שיח)
תודה והערכה
איזה חיזוק אדיר באמונה,לנו העירונים במרכז הארץ,איזה תעצומות נפש,והחינוך לילדים,להתקנא בך,איש יקר,מקדש שמים ברבים,דוגמא וסמל לאיש ירא אלוקים וישר.להתקנא בך.תודה שאתה מזכה גם אותנו להסתכל נכון ולדעת כל רגע שאין עוד מלבדו.