"החלצו מאיתכם אנשים" (לא, ג)
כבישי בני ברק רמת גן ותל אביב, הביטו בדומיה, על הרב מבני ברק הפוסע בשבת קודש, לכיוון תל אביב.
מרחוב לסמטה, ומסמטה לרחוב צדדי ברמת גן, ומשם לטבורו של הרחוב הראשי, עד רחוב מאנה בתל אביב. הוא הקפיד לא לפסוע פסיעות גסות – לכבוד שבת קודש. וכך במשך חמש עשרה שנה.
כשבע מאות וחמישים שבתות, ברציפות. צעד ר' בן ציון מבני ברק לתל אביב במשך חמש עשרה שנה. מהלך של שעה ועשרים דקות כדי למסור שיעור תורני.
וכי זה פלא שאפילו מן השמים הביטו על ההליכה הזו בזכוכית מגדלת. כפי שתקראו. מה קרה מדוע התאמץ כל כך, והאם יש סיבה מיוחדת שבגינה יצא לדרכים ארוכות כל כך, מה סוד הליכה זו?
אביו הגאון רבי שמואל פלמן זצ"ל חלה (בעיקר בראיית עיניו), והתקשה לנהל ביד רמה את בית הכנסת הגדול 'היכל מאיר'. עיקר הקושי היה למסור שיעורים לציבור הרחב.
ואז החלה תסיסה.
כי באותה תקופה, התרבו בבית הכנסת מתפללים צעירים – בוגרי תנועת… המתחדשת, והם מצאו עילה להתסיס את הוותיקים כנגד הרב. הפריע להם שהגאון רבי שמואל בעל הצביון הגלותי מאריך ימים על ממלכתו כבר יותר מארבעים שנה. ועדיין אינו מפנה את מקומו… טענתם הייתה "בבית כנסת תל אביבי גדול ומכובד. שמתפלליו רובם ככולם אינם שייכים לישוב הישן, לא מתאים שיכהן רב מהישוב הישן עם כל המשמעות שבכך. והנה כעת, אפשר לפטר אותו, כיון שמחמת ראייתו הלקויה הפסיק למסור שיעורים, יש עילה לפטרו, אולי אפילו בלי לתת לו פנסיה" – החציפו והתסיסו לכיוון של פיטורין.
כיון שלא נמצא פתרון לשיעורים, ובפרט לשיעור המרכזי שלו ביום השבת, כמה מהגבאים השתכנעו כי לא תהיה ברירה והם יאלצו להביא רב נוסף לצדו, או לפטרו לחלוטין.
הלחישות על ההחלטה הגיעו לבני ברק לאוזני הבן ר' בן ציון. הוא הזדעזע. והוא מיהר להודיע כי אין מה לחשוש ואין בכלל מה להסתפק: 'אני אמסור במקומו את השיעור השבתי – בגמרא, בפרקי אבות ובפרשת השבוע' ראשי הקהל לא האמינו שיצליח להחזיק מעמד במשימה. ואולי לכן הסכימו לרעיון שלו "וכי הבן ישתלב עם האווירה, וכי הכול יבינו ויהנו משיעוריו כפי שנהנו משעורי אביו? וכי יגיע מבני ברק לתל אביב?!" – הרהרו בלגלוג סמוי, והסכימו.
ומהרעיון, לביצוע.
בנו של הרב הגיע.
בתחילה זה היה נראה לגבאים כמו חלום, לראות אותו פוסע ברחוב מכיוון בית אביו (לשם היה נכנס מיד עם בואו מבני ברק). אחר כך נכנס בשעה היעודה לבית הכנסת הגדול 'היכל מאיר', חייך לכולם, בירך את הנמצאים בברכת 'שבת שלום' – נעימה. ובבת אחת נכנס בנעליו של הרב- התחיל את השיעור, בניגון הגמרא הוותיק של אביו,
השיעור נמסר ברנן, בסלסול, בשלוה, ובמרץ רב, וללא כל תופעות לוואי – המתלוות באופן טבעי לסיטואציה כזו של מי שמגיע ממרחקים.
שבוע אחרי שבוע, חודש וחודשיים, והשומעים כבר התרגלו למציאות הלא טבעית, ובלי שראו בכך תופעה יוצאת דופן.
וכיון ש'ממלא המקום' נקלט ונעשה קבוע, אביו הגאון הצדיק, יכול היה להמשיך לפי כוחותיו להגיע לבית הכנסת ולנהל את הקהילה הגדולה, ללא העול של מסירת השיעור להמון העם.
ובכך הרנין את ימי זקנותו של אביו. כיבוד אב!
השיעור בעיצומו
השיעור בשבת אחר הצהרים, נמשך כשעה וחצי. בחציו הראשון, למדו גמרא מסכת שבת ביצה ומסכתות אחרות, ובחצי השני בן הרב דיבר באגדה, בפרקי אבות ובפרשת השבוע.
הנוסח של השיעור היה מלא בניחוח ונמסר במתיקות, עם ניגון. היה מציג שאלות ותמיהות, עד שבעלי הבתים נסחפו יחד והשתתפו מתוך ריתחא דאורייתא בשאלות ותירוצים. בחלק השני שעסק בפרקי אבות ובפרשת השבוע, הוסיף וסיפר רבות מגדולי הדורות. והשומעים נהנו. ישבו פעורי פה.
כמאה איש השתתפו בשיעור. ביניהם היו גם אנשים שזה היה להם הלימוד היחידי בכל השבוע. הם נהנו והחשיבו את השיעור השבועי יותר מכל ההנאות שבעולם.
ברבות החודשים והשנים שחלפו על שומעי השיעור, לא אחד ולא שניים מהיושבים. שבתחילה לא חשבו לשלוח את בניהם לישיבות, כאשר טעמו את מתיקות ועריבות התורה, דבקו בה, ושלחו את הבנים לישיבות. ומחלקם הגדול יצאו בנים וחתנים תלמידי חכמים, מהם כיום ראשי ישיבות ומרביצי תורה.
שאלו פעם את ר' בן ציון מדוע הינך מתאמץ כל כך ללכת, בקיץ ובחורף בחום ובקור, והשיב, ראשית כל, בכל פסיעה יש לי מצוות כיבוד אב, כמו כן כיוון שיש חלק מהשומעים שזה הלימוד היחידי שלהם במשך כל השבוע, לא יתכן שאוותר מאיזו סיבה שתהיה על השיעור – ואמנע מיהודים את החיים שלהם – את הלימוד היחידי של השבוע. הנה החזון איש זצ"ל אמר פעם, כי בעל הבית שעוסק כל היום לפרנסתו. אם יושב גם ולומד כל יום דף גמרא, הוא נהפך לאדם אחר ולמציאות אחרת. בעל הבית עם דף גמרא ובעל הבית ללא דף גמרא, הם שני אנשים שונים בתכלית! – דברי ר' בן ציון.
הוסיף ואמר באותו שיח: ה"חפץ חיים" היה אומר תמיד כי אם באים על האדם זמנים קשים שאינו יודע כיצד יעבור אותם, העצה היחידה להצליח ולעבור ללא נפילות, היא בכוח קדושת התורה. בכוח לימוד תורה האדם מתרומם לדרגות נעלות, ויש לו אפשרות לעבור את כל ניסיונות החיים – שלא ייבוש, לא יכלם ולא יכשל.
וכל יהודי באשר הוא, בכל מצב שהוא, ככל שמוסיף להתחזק בתורה, כך מגביה את עצמו, מתעלה ונהיה לאיש אחר.
היו תל אביבים תושבי המקום, שהביאו איתם את ילדיהם, אחד מהם סיפר: "בני היה אז ילד בן 7-8 הבאתי אותו מידי שבת לשיעור של הרב בן ציון פלמן בהיכל מאיר – כיון שהשיעור היה מתוק וברור, וגם ילד בן 8 יכול היה להבין את הדברים. הילדים שלי קיבלו מהשעות הללו אהבת תורה ואהבה רבה לקיום הלכה".
סיפורי הדרכים הארוכות – לכיוון תל אביב
היה זה באחת משבתות הקיץ החמים.
ר' בן ציון היה לבוש חליפה, סוודר, צעיף וכובע, ועמד מוכן לצאת לדרך כדי למסור את השיעור הקבוע בתל אביב. מדוע היה לבוש בסוודר ועטוף בצעיף בחום הקייצי? היה לו חום גבוה, שלושים ותשע וחצי מעלות חום. "הוא רעד מקור" – העיד ר' מרדכי לוין שראה אותו כך.
ניסיתי למנוע אותו, תמהתי לאמר: ר' בן ציון, כיצד אתה מסוגל במצב כזה ללכת כשעה, ואחר כך עוד למסור שיעור הרי יש לך חום גבוה?!" הוא הביט עלי ובהינף יד ביטל את התמיה כמי שאומר: "מה אתה רוצה ממני? כאשר זו מצווה של כיבוד אב. אין חכמות".
והוא. יצא. לדרך.
ר' מרדכי לוין עמד והסתכל אחריו. ליווה אותו מרחוק בעיניים פעורות. – ר' בן ציון הלך לאיטו בדממה. פסיעה אחרי פסיעה במעלה רחוב הרב דסלר, לכיוון הרחובות היוצאים לרמת גן, ומשם בהמשך הדרך לתל אביב.
"אחרי כמה מאות מטרים דמותו החלה להיעלם מעיניי, כמעט פרצה מפי צעקה. לא האמנתי שהוא יצליח לצעוד יותר ממאה מטר עד שיחליט לשוב על עקבותיו, או שפשוט יתעלף". ו…הוא הגיע לתל אביב, למצוות כיבוד אב.
כיבוד אב! וכך. הגאון הצעיר פסע לכיוון תל אביב בשלווה שבתית. וכפי שעשה את דרכו בשקט, בפעם המאתיים, כך גם בפעם המאתיים ואחת. גם נזהר לא להגביה את עיניו. שלא לראות חילול שבת. לפעמים הצטרפו אליו ילדיו כטיול שבועי נעים כדי להשתעשע עם הסבא והסבתא בתל אביב.
בקיץ התפלל 'מנחה גדולה' בכולל פוניבז', אחרי מנחה אכל סעודה שלישית בבית ואחריה יצא לדרכו, ובשבתות החורף אחרי מנחה יצא מיד לתל אביב.
"אבא פסע ברוגע. ללא פסיעה גסה" – סיפר בנו.
"בדרך היה משנן איתנו משניות מסדר 'זרעים' בעל פה (כי באמצע השבוע ובכל עת. למד איתנו את המשניות הללו, באומרו, שכל אחד צריך לדעת מסכת משניות בעל פה בשביל שיוכל לחזור עליהן בדרך או בשאר זמנים שאין לך ספר ללמוד מתוכו) וכמו כן חזר איתנו על מה שלמדנו במשך ימי השבוע. לפעמים היה מפצה אותנו בחידושי תורה על הסוגיות. זכורני שבאחת ההליכות דיבר איתי על דברי ה'קצות החושן' שהמושג 'שלוחו של אדם כמותו' אינו תקף במצוות שבגופו כגון בהנחת תפילין בישיבת סוכה ועוד".
"כאשר התקרבנו כבר לתל אביב, היה מתכנס בתוך מחשבותיו בריכוז, וחוזר ומשנן לעצמו את מה שעתיד לומר בשיעור".
באחת השבתות כאשר היינו לפני צומת נמיר
באחת השבתות כאשר היינו לפני צומת נמיר, הבחנו בקיוסק פתוח בשבת, ושם בחלון הקיוסק נשמעו קולות. מה היה? בחור מחלל שבת קנה גלידה. הוא אכל ביס ועוד ביס ועוד, ואחר כך כאשר כבר התרחקנו משם כעשר מטר, שמענו אותו זורק לחלל האוויר צעקה מרירה: "אוכלים ואוכלים והכל זיפט, זיפט!”. אבא אמר לנו אז: "אתם מבינים מה ששמענו כעת? את הפסוק "וגם הנפש לא תמלא", היינו, שכל הגלידות וכיוצא בהן, לא ממלאות את הנפש. הבחור המסכן לא יודע מה חסר לו והוא מרגיש זיפט. רק תורה ויראת אלוקים יכולות למלא את נפש היהודי, וכאשר הוא מלא מהן אינו זקוק כמעט לגלידה, והחיים שלו יהיו שמחים ומאושרים גם בלעדיהן".
כמה פעמים כאשר הגיע סמוך ונראה למגדלים הגבוהים שהתחילו אז לצמוח בדרך לתל אביב, וחלקם כבר התנוססו לגובה, הוא הרים את עיניו – מתפעל מהבניינים – ומיד מהשמיים הפרוסים מעליהם, והיה אומר לילד בקול: 'השמים מספרים כבוד א-ל'. "אחר כך התחיל לשיר איתו יחד 'השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע' במשך כמה רגעים'.
"בדקות אלו, הטעין בי הרבה אמונה, ורגשי קודש שבקעו מליבו" – סיפר בן משפחה, שהתלווה אליו כמה פעמים.
יש לי הסכם עם הגשם
הרבה פעמים בשבתות החורף בשעה שהתפלל 'מנחה גדולה' לקראת היציאה, היה יורד גשם שוטף, והילדים אמרו לו: "אבא כיצד תלך היום? תראה איזה גשם יורד". והיה משיב להם: "אל תדאגו עד שנלך הכל יהיה בסדר". וכך היה.
גם אמו של ר' בן ציון הרבנית ע"ה, דאגה תמיד בחורף על טרחתו ועל הסיכונים שבדרכים – גם מכלבים מסוכנים שהיו מסתובבים באחד המבואות שהלך שם בכניסה לתל אביב (והוא הקפיד לעבור ברחוב זה דווקא, מחמת הצורך בשמירת העיניים) והייתה אומרת לו בדאגה – מה יהיה אם ירד גשם שוטף?! תמיד הרגיע אותה ואמר לה בחיוך: "אמא, אל תדאגי, אגיע לשיעור בתל אביב בשעה היעודה ויבש לחלוטין, יש לי הסכם עם הגשם".
שבת אחת בבוקר אחרי תפילת מוסף, האברך (ר' נפתלי ברנשטיין) אמר לר' בן ציון כמסיח לפי תומו, כי עליו ללכת היום לבקר את אמו המאושפזת בבית החולים איכילוב, אך כל הזמן יורדים גשמים, ואינו יודע כיצד ילך. אמר לו ר' בן ציון: "תצטרף אלי אחרי מנחה גדולה, כי בשעה הזו אין גשם".
ויהי היום.
רב"צ סיפר על כך לשלושה אברכים מלומדי הכולל שבראשותו – על הסיעתא דשמיא שהקב"ה שומר עליו שאף פעם לא יהיה גשם בדרך הארוכה בלכתו למסור את השיעור בשבת.
ויהי בשבת הקרובה שלאחר מכן, באמצע הליכתו, החל לרדת על הארץ גשם זלעפות חזק מאד. הוא לא נמנע מללכת, והגיע לתל אביב רטוב עד לשד עצמותיו. ביום ראשון שלאחר השבת חזר וסיפר לשלושת האברכים את מה שעבר עליו בשבת, ואמר להם כי זה אות משמים ,שלא היה לו לספר ברבים את מה שסיפר להם.
אחד מהשלושה תמה: "מנין לרב שבגלל שפרסם, לכן קרה מה שקרה?". ראש הכולל, ר' בן ציון, השיב לו: "תעיין בדברי הספר 'בן יהוידע' על בבא מציעא דף פ"ה, בתחילת עמוד ב"'.
האברך עיין ומצא שהגאון בעל ה'בן איש חי' כותב שם, על אודות שאמרו בגמרא כי רבי זירא היה בודק את עצמו כל שלושים יום האם לא שולטת בו אש של גיהינום. לשם כך היה נכנס לתוך תנור מבעיר בו את האש ויושב בתוכו, וכאשר לא שלטה בו האש כלל, ידע שאש של גיהינום אינה שולטת בו. יום אחד 'נתנו בו חכמים את עיניהם', ואז שוקיו נשרפו. מבאר ה'בן יהוידע' שכיון ששיבחו אותו הרבה בדבר, לכן הסט"א נתנה בו את עיניה וקרה מה שקרה, "ומכאן יש ללמוד שאין טוב לדבר בשבח האדם הרבה, כדי שלא תשלוט בו עינא בישא דסט"א" – דברי הבן איש חי זצוק"ל.
ואכן מאז, שוב לא דיבר על העניין כלל, וכאשר שאלו אותו על כך, התעלם כמי שלא מבין מה שחים אתו – על איזה גשם הם מדברים… והנס שב למקומו.
בחורף לא – אבל בקיץ היה רטוב
בקיץ היה רטוב. לא מגשמים…
עדות תושב תל אביב: "בימי הקיץ החמים הלוהטים, הרב פלמן הגיע לכאן אחרי דרך ארוכה, כשבגדיו ספוגים בזיעה מהדרך, עד כדי כך שממש נטפו מים מהחליפה שלו. כך ראיתי בעיני הרבה פעמים. שלא תחשבו שאני אומר דברים אלו מהשערה (כי נקל לשער, שאחרי שצועדים בשמש מבני ברק לתל אביב. החליפה רטובה מזיעה). אני ראיתי. ולראות כך מקרוב שבוע אחרי שבוע, זה מותיר רושם אדיר. והכול בשביל מה? כדי שאבא שלו לא יאבד את משרת הרבנות".
הקרבן שהקריב למען 'כיבוד אב' עלה לרצון לפני אדון כל. והזיעה עלתה לניחוח לפני ה', לכפר על חטאים של עמך בית ישראל במצוות כיבוד אב.
וכי זה פלא שמן השמים הביטו על ההליכה הזו בזכוכית מגדלת?! והחליפו רטיבות של קיץ תחת רטיבות של חורף ובהשגחה פרטית ייחודית לא הפסיד שבת חורפית אחת מללכת מבני ברק לתל אביב. לא נתנו לו להירטב. "ועצר את השמים ולא יהיה מטר"… לטיבותא.
כל פסיעה כזו בשבת היה בה מצוות כיבוד אב. היינו, רבבות של מצוות עשה וגם רבבות מצוות 'ולא תתורו' – בכך שנמנע מלראות דברים אסורים, ולהביט על חילול שבת שלא לצורך.
השריפה
בשבת כידוע, יש למעט בדיבור. רבי בן ציון פלמן שתמיד מיעט בדיבור, בשבת היה כאילו בעולם אחר. הוא הלך לתל אביב, אבל לקח את העולם שלו אתו. את הגמרא, את הרשב"א ואת ה'משנה ברורה'. והרגליים הצנומות נשאו את המשא כל הדרך הארוכה, שכן משא כזה, מותר לשאת בשבת ברשות הרבים – ברחובות ז'בוטינסקי נמיר ובשאר רחובות תל אביב. והעיניים, מה יש להן לחפש ברמת גן ובתל אביב. הן הסתכלו על הרגליים היו מושפלות לארץ, או הביטו למעלה "שאו מרום עיניכם".
שבת אחת הוא הגביה את העיניים ואבוי, הוא ראה מה שראה…
והזדעזע.
באחד מבנייני המשרדים הגבוהים שנבנו בימים ההם. כאשר תל אביב ורמת גן החלו ל"התרומם לגבהים", גילה שהאורות דלוקים והמשרדים בפעילות באחת הקומות העליונות. זה היה חידוש מצער מאד בימים ההם.
ה'חידוש' זעזע אותו. אבל הוא לא היה מאלו שפולטים החוצה מליבם את כל שמזעזע אותם, וכל מה שרק עולה על ליבם, נפלט על לשונם. הוא כאב בתוך עצמו בפנים, את כאב השבת.
כך גם כשנודע בשעתו ברבים כי ב'תנובה' חיללו יום טוב, וגם זה היה חידוש באותם ימים, כמעט שנה שלימה נמנע מלאכול מוצרי 'תנובה'. הוא לא דיבר על כך עם איש, ולא הורה הוראות לבני המשפחה, אלא הוא בינו לבין עצמו התנזר ממוצרי תנובה. היה קשה לו. עד שהרבנית הבחינה בכך. וכך גם במקרה זה ראה מה שראה את הקומה במגדל המחללת שבת, וכאב בתוכו.
והנה, בימי חמישי מידי שבוע היה לר' בן ציון שיעור קבוע נוסף בתל אביב ברחוב ברדיצ'בסקי.
באחת הנסיעות הוא אמר לפתע לנהג שהסיעו: אתה רואה את 'מגדל המשרדים' הזה (לא רחוק מבית החולים איכילוב)? אני חולף כאן כל שבת בדרך לשיעור, וכבר כמה שבתות שאני מבחין שהם עובדים למעלה בשבת. אינני מבין כיצד הם מעיזים לעבוד בשבת, הרי כתוב בגמרא בשבת דף קי"ט ע"ב שבמקום שמחללים שבת האור שולטת, וכי אינם מפחדים?!
"המשכנו בנסיעה" סיפר בעל המעשה, הרב הגאון ר' יהודה לרר, "ואז הוא הקריא נרגשות בעל פה את הלשון של ה"מדרש הגדול" על הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת": "אמר הקב"ה אל תגרמו להדלקת אש במושבותיכם. שאם אין אתם משמרים את השבת כראוי, אני מדליק בכם את האש. כדאמר רב חונה אמר רב אין הדליקה מצויה בשבת, אלא בחצר שמחללין בה שבת". – סיים הגרב"צ את דבריו.
"לא עברו אלא כמה ימים בודדים, ופרצה במגדל שריפת ענק ובנס הצליחו למלט את האנשים שהיו בבניין, האש כילתה כמה משרדים", כה סיפר רבי יהודה לרר וסיפר בנו של רבי יהודה: "בכל פעם כאשר נסענו סמוך לאותו מגדל, אבא זצ"ל היה עוצר את רכבו, ומספר לנו את הסיפור הזה, בהתרגשות".
(מתוך הספר 'ללא שם')