"אָֽנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה'"
מאת: ח. יודלביץ
במעט התבוננות והסתכלות נכונה מתייצב האדם בדרך טובה, לראות בצד הנכון, שהכול הוא מאת ה' בהשגחה העליונה ולטובה. והדברים אמורים בכל מהלך החיים, שאם מסתכל האדם על הצד הנכון, הרי שנתעורר בו רגשות שמחת הנפש, והוא חי חיי שלווה על מי מנוחות, ואם אין הוא מתנהג כך, נמצא הוא תמיד במיצרי נפשו. וכדי לחזק דברינו נביא סיפור שיש בו ללמד על הכלל כולו,
פעם היה מלמד אחד, שנכנס לאחד מכיתות לימודו ואמר לתלמידיו כך: ילדים יקרים, היום יהיה מבצע מיוחד, מי שיקשיב יפה את כל השיעור ויחזור עליו, יהיה לו האפשרות לצאת החוצה לשחק ולטפס על ההר הגבוה הנמצא ממול לכיתה.
כמובן מאליו שכל התלמידים הקשיבו בקשב רב במהלך כל זמן השיעור, ואכן בסופו של דבר יצאו ועלו וטיפסו כמה פעמים על ההר, וחזרו כולם נוטפי זיעה, מפני שהיה זה יום חם מאוד, וחזרו וביקשו מן המלמד שיתן להם עוד פעם "תענוג" כזה, לעלות על ההר הזה, היות שלמדו טוב, והרבי הסכים לזה, באומרו אכן צודקים אתם… והרי למדתם כל כך טוב.. צאו לכם עוד פעם ועליתם בהר… וכך היה נראה הלימוד באופן המעולה ביותר בכיתתו של המלמד המשכיל הזה.
אך לעומת זאת במקביל, היה שם מלמד אחר שנכנס בבוקר לכיתתו שלו, והתנהג עם תלמידיו בנוסח שונה לגמרי, וכה אמר להם: שמעו נא ילדים שובבים, היות שאתמול רבים מהילדים לא הקשיבו לשיעור, לכן היום כל מי שלא יקשיב לשיעור, ובכן, רואים הנכם את ההר הגבוה מבעד לחלון? מי שלא יקשיב היום יקבל עונש, שיצטרך לעלות כמה פעמים על ההר ממול… בחום היום… כמובן שהתלמידים פחדו מעונש קשה כזה, והתאמצו להקשיב בכל השיעור עד תומו…
אך לדברינו למדנו מזה, כי לאותה פעולה יכולה להיות משמעויות שונות, והכל תלוי בנקודת המבט, שהרי בעוד המלמד הראשון הצליח להחדיר בהם כי לעלות בהר הוא שעשוע והנאה, המלמד השני החדיר בהם מאותה פעולה עצמה פחד ויראת העונש.
מספרים על איש עני ואביון אשר מצא לעצמו דרך להרוויח כסף על ידי שנתקרב ונתחבר לאיזה גביר, והתחיל להציע לו שידוכים לבנו, וכל פעם שבא בהצעה ביקש איזה פרוטות בעבור זה שהציע, וכך היה לו פרנסה זמן מה, מאחר שכל השידוכים שהציע ירדו מעל הפרק, כיון שהלה רצה שידוך מכובד יותר כמו בת של עשיר או של רב. אך לאחר תקופה מסוימת שוב לא שעה הגביר כלל להצעותיו, אז הגיע העני הזה עם הערמה ברעיון מצוין, כשהוא מציג לפניו הצעה מושלמת, את בתו של הרב מעיר אחרת, והלה נהנה מאוד מהצעתו, לאחר שאמר העני שכבר דיבר שם עם הצד השני, והרב דשם חושב מזה ויברר הדבר, ובינתיים ביקש ממנו 'השדכן' קצת כסף על כך. ולאחר זמן מה בראות העני בצר לו, כי תם מקור כספו, פחז עליו יצרו, ועמד וזייף השדכן מכתב מהרב, שבו כתב שהוא מסכים לשידוך רק מבקש איזה נדן, ואם הצד השני מסכים אז יוכל לבוא לביתו, ולגמור הענין בכי טוב.
וכשהראה לו את המכתב מהרב, פרצה השמחה בקרב בני המשפחה, ותיכף התחילו בהכנות לנסיעה עם מתנות כנהוג, (כמובן שהשדכן ביקש כבר כסף שדכנות מתחילה), וכשהגיעו בשערי הכניסה של העיר שלחו שליח להודיע לכבוד הרב שהמשפחה תגיע בתוך זמן קצר, והיות שהרב לא ידע מאומה מכל הנעשה, לא התייחס כלל לדברי השליח, ולא הלך לקבל פניהם.
והנה המה ראו ותמהו מאוד על דבר זה שהוא לא כנהוג, וכשהגיעו אל ביתו, פנה הרב והראה לשליח, איזה חדר שמיוחד לאורחים הרגילים לבוא לעיר שם, והראה לו ששם ישכן את המשפחה, ומה מאד השתוממו כי הרב אינו עושה שום עסק מהם. ואז ניגש ראש המשפחה אל הרב ושאלו בתמיהה: כבוד הרב, אני באתי לגמור השידוך עם בתו של הרב, ולמה אינו מכבדני כראוי למחותן? והרב הסתכל עליו בפליאה ושאלו, על מה אתם מדברים? ואז הוציא העשיר את המכתב, ומיד תפס הרב את הענין שזה "שטיקעל" של איזה שדכן, וענה לו, אני לא יודע מכלום, כל זה הוא שקר גמור.
לשמע תשובתו זאת, נזדעזע העשיר עד עמקי נשמתו, וקרא להרב לפינה צדדית באומרו לו בצורה נחרצת, שמע נא! אם לא גומרים את השידוך כעת, ידוע תדע שזה שפיכות דמים של ממש מרוב הבושה והביזיון שיגרם לי, לאחר שכבר נתפרסם בקרב אנשי עירי, שאני הולך לגמור שידוך עם בת הרב. וגם זאת, כי בני הבחור לא יוכל לסבול את הצער הגדול הזה, כשמוע הרב את דבריו חשב קצת וענה לו, הבה נשאלה את פי הנערה – בתי, וסיפר לבתו את כל הענין, והסכימה לפגוש את הבחור, ומצא חן בעיניה והתרצתה, ובשאלת פיה אמרה הן! וגמרו את השידוך למזל טוב.
ובבוא זמן החתונה אשר נערכה בכבוד וביקר, בעת סעודת הנישואין שמח הרב שמחה גדולה עד למאוד בשמחה שפורצת גבולות, וצהלתו בפניו עד כדי שבעת הריקודין רקד הרב באופן משונה שלא לפי דרכו, והיו מן הרואים עומדים משתאה מאד מה זה ועל מה זה, הלא הרב "נפל" בשידוך זה בעל כרחו שלא ברצונו, שהרי לא היה עושהו מלכתחילה, ורק כדי שלא יהיה בזיון ושפיכות דמים לצד השני עשה כדבר הזה?
ואחרי הנישואין באו המקורבים לשאול על זה ומה פשר הדבר, ויענה הרב ויאמר, הרי שידוך זה הוא מן השמים, ואם לא הייתי רוצה היה יכול לקרות ח"ו מקרה רע לבתי שאסכים על כרחך, ואז בוודאי היה שידוך כזה טוב בשבילה, לכן אני שמח שנגמר השידוך באופן הרגיל בלי שום מקרה רע וכדומה, וב"ה שהכול על מקומו יבוא בשלום.
ועובדא זה מלמדינו בינה, כיצד היתה דרכם של הצדיקים החיים באמונה פשוטה, להסתכל נכונה בכל דבר ודבר, לראות את כל הקורה סביבם בצורה כזאת שכך גזר הקב"ה, והיו אף שמחים בזה, כי הבינו המה שכל זה בא לטובת האדם, וממנו ניקח כולנו עצה, איך לעבוד את ה' בעבודה תמה ונקיה באמצעות האמונה, כי על האדם להתבונן רבות כי הכול הכול מהשי"ת לבדו, ובאמונתו זאת יסיר מלבו כל דאגה, ושוב כבר לא יצטער משום דבר.
כי מי שחכמת אלוקים בקרבו מוצא מרגוע לנפשו, כי יודע הוא שהכול הוא ממעשי האלוקים, ואדרבה מרוצה הוא עד מאוד, שהרי הקב"ה עושה רק טוב להאדם, ואינו מפסיד כלום, וכל כמה שהאדם חי עם זה יותר ויותר, שוב אין מציקים לו הקושיות לא בנפש ולא ברוח. וכשחוזר הדברים האלו תמידין כסדרן, הריהו חי במידת ההשתוות ואין לו יסורים כ"כ בין בבין אדם למקום, בין בבין אדם לחברו.
מוטב לפנות ישר לרבוש"ע !
אליעזר עבד אברהם ידע נכונה איך להתפלל אל ה', וכמו שביקש "הקרה נא לפני היום" ואכן קיבל הקב"ה את תפילתו במהרה, ואחד מהדברים העומדים ברומו של עולם הוא תפילה ובני אדם מזלזלים בהם, הח"ח אמר אם רוצים לדעת על חשיבות של איזה דבר יסתכלו כמה מוזנח הוא, ובמעט התבוננות והסתכלות נכונה מבין האדם לנכון כמה גדול כח התפילה יותר מריבוי ההשתדלות.
החת"ס אמר מעולם לא קנאתי באדם, פרט לאדם אחד שהיה מוריד דמעות בתפילת מנחה רגילה". ואספר ממה שממעתי מיהודי אחד ז"ל, שרצה לגמור שידוך למזל"ט עבור אחד מבניו, אך הצד השני דרש ממנו סכום גדול, ולא היה לו שום מקור ואפשרות להשיג סכום גבוה כזה, וברוב צרתו הלך והשתטח על כמה קברי צדיקים, ודיבר שם אל ה' בצעקת הלב. והנה כבר באותו יום ארע לו נס גדול – שבא אליו בעל עסק חדש ומשגשג, וסיפר, שמישהו הציע לו את שמו כאדם שכדאי לרכוש אצלו יין, שבזה היה עסקו של יהודי זה לייצר יין, ונתן לו במזומן 36 אלף דולר כדמי קדימה, ותיכף הלך היהודי וגמר השידוך בלב שמח.
והיה כאשר הגיע שוב לאותו שלב בחייו – שעמד לקראת שידוך לבנו השני, הלך שוב להתפלל שם, כי סבר אם הועילו הצעקות בראשונה לבטח יועילו גם בשניה… אולם כעת לא פעל מאומה, וכל זאת, כי עכשיו בפעם השניה כבר היה חסר לו את אותה צעקת הלב כיון שהלך אז כמו בעל הבית ואיש מכובד, והרי רחמנא ליבא בעי, שיצעק באמת אל ה' כצעקת הדל.
השבוע יצא לנו לשמוע סיפור מבעל המעשה עצמו. שסיפר לנו בחור מבוגר בא בשנים שנסע למאמע-רחל להתפלל ולשפוך שיחו לה' שבזכותה ישמע ה' את תפילתו הזכה על זיווגו המתאחר ובושש מלבוא.
וכשחזר לביתו, אמר להוריו שב"ה פעל נשגבות בתפילתו, והוסיף לאמור שגם זוגתו העתידה היתה שם באותו זמן. ויחשבוהו כולם למשוגע בעיניו, הכיצד ומאיפה הוא יודע? ומה גם שבאותו זמן לא היתה מונחת על השולחן שום הצעה של שידוך, ומאין לו מי היא זיווגו שנכחה כביכול שם באותו זמן?
ברם לא שאלוהו עוד שאלות על כך כי הבינו שבין כך אלו המה פטפוטי מילי בעלמא של בחור מבוגר, מחמת צערו ותקוותו המיוחלת אשר בוששה. אמנם לאחר שנעשה השידוך המיוחל התברר כי צדק בדבריו אלה, כי אכן באותו עת היו שניהם עומדים ליד קברה של רחל אמנו, והקב"ה נתן בו הרגשה לדעת שכן הוא.
ולפי דברינו אין לנו שום עצה ופתרון אלא "תפילה". הביטו וראו כמה אנשים חיים בדמיונות, חושב האדם שהשתדלות זו או אחרת תעזור לו, ובסוף הכל נהפך להם על פיהם. וכבר הזכרנו המעשה בבחור אחד שהיה מרבה לשוחח עם חבירו שעות על גבי שעות כשכל כוונתו להתרועע עמו היתה, בשביל שבתור חבר נאמן יגיד עליו דברים טובים בעת שיבואו לברר עליו בשידוכים. ובסוף כאשר ביררו עליו אצל בחור זה, אמר שבחים גדולים למאוד, שהרי מצוה הוא של הכרת הטוב.
וכך היה אומר 'הוא מצוין מאד בכל מעשיו ונחמד בכל ענייניו ובפרט בבין אדם לחבירו הוא געוואלדיג', ובפליטת פה הוסיף בתמימות שהוא מדבר עמו שעות על גבי שעות, וכוונתו היתה להגדיל הדבר להראות כמה טוב הוא בבין אדם לחבירו, אך מתשובה זו הסיק אבי המדוברת שהבחור המדובר אינו לומד כראוי, אלא מרבה לדבר דברים בטלים, והשידוך ירד מעל הפרק.
וזו היא רק דוגמא אחת מני רבות, איך שנמשך האדם אחר הטבע, וזו מחשבת פסול כי הכול מכוון מהבורא בעצמו, וכבר אמר דהמע"ה 'כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה [תהילים קיט, פו], ואף כי בפשטות הכוונה הוא שאם חסר האמונה חסר בשלימות המצוה,
ברם יש לומר בדרכא אחרינא, שבכל מצוה ומצוה יש להניח את ה' בתוכה, ואז ממילא אתה מתחזק באמונה הרבה פעמים ביום, כי בכל מצוה מוצא אתה את האמונה בה', ולא יבוא אז לכלל טעות לחנוף האנשים וכדומה.
וממוצא דברינו אלה צריכים אנו לקחת מוסר, עד כמה צריך האדם להתייגע במצוות האמונה, כי זה עיקר הכול, שהרי בלי זה יושב בחושך ולא אור, ובפרט שבדורינו אנו יש בלבול עצום, כי אנשים טועים וחושבים שיש סיבות לדברים ומאורעות שונים, וכשאחד מדבר עם השני שומעין האיך שמסבירים הדברים הכול על פי הטבע, וטעות גדול הוא בידם, אשר עושים כל כך הרבה השתדלויות, ואינם יודעים את האאמת הפשוטה, כי בסופו של דבר הרי ממילא חייבים להגיע לרבש"ע, לכן מוטב לעשות כן מלכתחילה.