הרב אליהו לפין, מרבני ישיבת 'מיר' ירושלים
1
ההבדל בין אלו שתמיד מביטים סביב לראות מה נדרש מהם לעשות לבין אלו שיודעים מה נדרש מאחרים לעשות עבורם ופחות מבינים שגם הם מתבקשים לעשות משהו עבור הסביבה – לא נמצא דווקא בסקאלה שבין אגואיזם לאלטרואיזם. לפחות בחלק מן המקרים מדובר בחוסר מודעות עצמית של אנשים טובים מיסודם שפשוט לא מכירים את הכוחות, הרגישויות, והיכולות האדירות שבקרבם.
פעמים שלא היה מי שיכוון אותם להיכרות מעמיקה עם הפנימיות העשירה שלהם, אבל המקרים היותר חמורים הם כשהסביבה – הקרובה בעיקר – דאגה להקטין אותם בעיני עצמם ולדכא כל גילוי של ערך עצמי והכרה בכישורים ובתכונות הנפלאות שחוננו בהם.
הכרה עצמית היא קריטית לא רק עבור התקשורת של האדם עם עצמו – היא זאת המעצבת את ה'צורת אדם' שלו, וגם מציבה בפניו רף ציפיות גבוה ואינדיבידואלי שהתורה מבקשת ממנו.
2
קבוצת סבלים שנשכרה להעביר חבית יין ממקום למקום שברה את החבית, ובעל החבית – האמורא רבה בר בר חנה – לקח מהם את גלימתם כתשלום על הנזק ושילחם לביתם מבלי לשלם שכר עבודתם. הם תבעו אותו לדין בפני רב שחייבו להשיב את הגלימה וגם לשלם את שכרם. כאשר רבה שאל האם חייבו מעיקר הדין או ממידת חסידות השיב לו רב שאכן כך קובע הדין וציין בפניו פסוק המדבר דווקא על התנהגות התנדבותית. והדבר הזה מפליא, איך רב מסמיך פסק של 'עיקר הדין' על הנהגה של לפנים ממשורת הדין?
את התשובה להבנת המעשה הזה מוצא רבי ירוחם ממיר בפרשת השבוע – 'איש כי ידור נדר לאסור איסר על נפשו' – איך יתכן שאדם בהבל פיו מחדש על עצמו איסור בדבר שהוא מותר מן התורה?
וההסבר הוא כזה: בפרקי אבות נאמר 'עשה רצונך כרצונו' – חובה על האדם להיות בן חורין ברצונותיו כדי שיהיו תואמים לרצון ה', וכאשר מכיר בעצמו כי עלול הוא לאבד את חרות רצונותיו ולהשתעבד להם ומבין כי הדרך היחידה לעמוד מולם היא לאסור עצמו בנדר כל שהוא כדי לגדור לעצמו גדר, הרי הוא נתבע לעשות כפי הכרתו והדבר הזה נעשה אצלו רצון התורה, ולכן האיסור הזה אינו משהו חדש שהוא המציא אלא זה מה שהתורה תובעת ממנו לעשות.
כך גם פסק רב לרבה – התורה תובעת ממך להתנהג כפי עומק הכרתך, והיות שהכרתך היא הכרת חסידות, הנך נתבע מעיקר הדין לנהוג במידת חסידות, ועבורך באופן אישי זאת היא שורת הדין.
3
האדם נמצא היכן שנמצאת הכרתו, נמדד לפי הכרתו וגם נתבע על פיה.
אישיות בלתי מפותחת היא זאת שהכרתו רואה את עצמה ניצבת במרכז היקום ועדיין לא נגמלה מהעיסוק בהשלמת מאווייה, ומהמרוץ התמידי אחר הגשמת הרצונות וסיפוק החסרים הבלתי נדלים. לקחת אחריות על הסביבה – זאת שאלה שמעולם לא חלפה במחשבתו.
אדם בעל שיעור קומה הוא זה שהכרתו נמצאת במקום גבוה, שמתחבר לדברי הגר"א 'שעיקר ביאת האדם לעולם היא כדי שיועיל אחרים' ומשתדל להכיר, ללמוד ולפתח את היכולות שהבורא חנן אותו כדי לעשות את זה הכי טוב שאפשר.
אדם בעל הכרה מפותחת אינו מקטין את ה'אני' שלו אלא מכיר בכך שכל העוצמות האדירות הטמונות ב'אני' הזה נועדו להיות מעיין בלתי נדלה של הטבה והשפעה חוצה לו, ותובע מעצמו להיות דרוך ועירני לסביבתו. הוא מפתח רגישות מפעימה לצרכי זולתו גם מבלי שהלה יביע אותה בקול. הוא שואב אנרגיות בלתי נדלות מכל אחריות שהוא מוסיף להעמיס על עצמו ומתמלא בסיפוק אין קץ מכל טרחה בעבור השני משום שהאחריות היא מקור העונג והשמחה שלו.
שבת שלום ומבורך!