עשרות שנותיו של רבי משה בעבודת-הקודש של חינוך ילדי ישראל הוציאו לו שם ומוניטין של מחנך בה"א הידיעה, ושל בר-סמכא מובהק בתחום החינוך, והציבו אותו בכותל המזרח של המחנכים הדגולים בדור האחרון שיצא שמם בהעמדת תלמידים לשם ולתפארת.
אנשי חינוך רבים; מורים, מנהלים, מפקחים, ראשי-ישיבות לצעירים, משגיחים, כמו גם הורים לילדים מתקשים ובחורים מתמודדים – סרו לביתו ליטול ממנו עצה ותושיה ולשמוע את חוות-דעתו בלבטים ובשאלות שעל סדר יומם. ורבי משה, בצדקת-דרכיו וטוב-עינו וליבו נענה לכולם בנועם, בסבלנות ובאורך-רוח. השתדל לכוונם אל האפיק הנכון, ולהחכימם בעצותיו והדרכותיו הנבונות. כך במשך עשרות שנים, עד זקנה ושיבה מופלגים, היה תל-תלפיות שרבים פונים אליו.
שעות רבות הקדיש מזמנו כדי לשבת על המדוכה בבעיות חינוכיות רגישות בצוותא עם גדולי-תורה ואישי-חינוך נודעים, שסמכו על טוהר-ליבו, זַכּוּת-שכלו ונסיונו רב השנים, ונתנו בו את אימונם המלא. כדוגמת: הגאון רבי גדליה נדל זצ"ל, מחשובי תלמידי ה'חזון איש', ומלפנים מראשי כולל 'חזון איש'; הגאון רבי צבי מרקוביץ זצ"ל, ראש ישיבת קרלין ורב העיר רמת-גן; הגאון רבי שרגא פייבל שטיינברג זצ"ל, מראשי ישיבת 'תפארת ציון' ומחשובי תלמידי ה'חזון-איש'; הרה"ג רבי מאיר מונק זצ"ל, מנהל ת"ת 'תורת אמת'; הרה"ג רבי אברהם יוסף וולף זצ"ל, מנהל סמינר 'בית יעקב' בני-ברק ועוד. ויבדלו לחיים טובים ארוכים: רבי צבי אייזנשטיין שליט"א, מראשי ישיבת 'תפארת ציון'. רבי יהושע דוד טורצ'ין שליט"א, רב קהילות 'פרושים' בארץ-הקודש, ועוד.
היו גם מחנכים שסיפרו כי באו אליו בשליחות גדולי ישראל עיני-העדה; ראש הישיבה מרן הגרא"מ שך זצ"ל, ראש הישיבה מרן הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל ועוד אחרים. הם שהכירו את רבי משה כאיש חינוך ותיק ועתיר-נסיון וכבעל עקרונות מוצקים והשקפת עולם בהירה, ובכוחו להשיב על אתר תשובה כהלכה שאין בה סטיה כמלוא-נימה מדרך אבותינו. כבר הוזכרה בפרק הקודם התבטאותו של הרב שך אודותיו באוזני רבי אברהם ישראל גומבו שליט"א, מנהל ת"ת 'קרלין-סטולין' ויו"ר ארגון 'אחיה' בבני-ברק: "לך תתיעץ עם רבי משה טורק בכל דבר, הוא מוסמך בחינוך עוד מה'חזון איש'"…
בכישוריו הפדגוגיים ובתבונתו העמוקה בהלך-נפשם של מתחנכים צעירים, הצליח רבי משה לפתור בעיות רבות ביעילות ובמקצועיות. הוא שפע רעיונות מקוריים והצעות מעשיות. כל מי שהתייעץ עמו, שמע דבר חידוש; רכש תיאוריות, שיטות-פעולה ועצות מעשיות שלא ידע קודם. גם אם שמע דברים 'פשוטים' שכבר ידע, כשאלו יצאו מפיו של המחנך המנוסה הם קיבלו תוקף ומידת-הארה שלא היתה בהם קודם.
באסיפת מחנכים אמר רבי משה שלא מצא דרך חינוכית זולת אהבה, ועוד אהבה, ושוב אהבה. ואהבה זו עליה לשאת אופי של אהבת אב לבנו. אבא מתנהג עם בנו בתקיפות לעתים, אבל על זו מסוככת אהבה בלתי נסתרת. גם בעת ביקורת צריך שהילד ירגיש שבסופו של דבר: "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב).
בתחכום, היה רבי משה מייעץ לפעמים להורים שיתנו מתנות למלמד – כדי שתיכנס בלבו אהבה אל הילד.
ילד שמתחנך על ידי מכות וצביטות, לא יזכור את נעימות החוויה ואת מתיקות הלימוד. בזיכרונו ייחקקו רק העונשים. אבל עלינו לחנך ל"לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". ברוקח (הלכות חג השבועות אות רצו) כתוב שילד הנכנס ללימוד התורה לוחך אותיות של דבש ופורסים לו עוגת דבש. זו דרכה של תורה. הרמב"ם (הל' ת"ת ב, ב) כבר מתיר הכאה ב"רצועה דקה" כדי "להטיל אימה", כלומר להשיג משמעת, אך לא "הכאת אויב" בשוטים ובמקלות. אך אין זה עיקר דרך החינוך. המטרה בחינוך היא להעניק טעם בתורה ומצוות. הדבר אפשרי רק באמצעות אהבה. דליים של אהבה.
למצוא עבור כל תלמיד שפה משלו
רבי משה היה מצטט הגדרה מרשימה ששמע ממורו ורבו הגה"צ רבי חיים זאב פינקל זצ"ל. לדבריו, סבו, ה'סבא מסלבודקה', דיבר בישיבתו עם שלוש מאות בחורים – בשלוש מאות שפות. עם כל תלמיד דיבר בשפתו.
זו אומנות המחנך! עליו לגשת לכל ילד ולכל נער בשביל המוליך אליו. להתאים את החינוך לאופיו ולפתח את תכונותיו שלו.
רבי משה שמע מבוחן בתלמוד-תורה, שהיה תלמיד שבמשך כל השבוע לא פתח את פיו וגם בבחינות התעטף בשתיקה ולא היה משיב לשאלות. באותה כיתה למד תלמיד אחר, מוצלח מאד, שתמיד הכין את עצמו למבחן, ובעבורו הכין ה'בוחן' שאלות מסובכות במיוחד. אך הנה, היחיד שענה על השאלות האלו היה התלמיד השתקן. דווקא הסגנון הזה הצליח לפתוח את לבו הסגור. אם כן כיצד נדע מה טמון בכל אחד ואחד. אנחנו חייבים להכיר כל תלמיד על בוריו.
סיפר רבי משה: "כאשר לימדתי בכיתה ח' בבית-ספר 'יסודי התורה', שנים אחדות לאחר מלחמת תש"ח, היה לי תלמיד קשה; מזיק וחוצפן. הילד התקוטט עם כולם, וגם ספג מכות מהוריו כל יום. בכתה ח' נסענו ליומיים למקומות הקדושים. בלילה ישנו בצפת, ולמחרת נסעו למירון. בדרך, בעלייה לציון הרשב"י, שמנו לב שהתלמיד הזה לא נמצא. נכנסנו לבהלה גדולה מפני שרק ערבים היו באזור. רק כעבור כשעתיים וחצי ראינו אותו עולה מהכביש. התברר לנו מה אירע: נסע איתנו ילד יתום שהיתה לו שמיכת צמר יקרה מאד, והוא שכח אותה בצפת. מצאנו אדם שנסע לצפת והילד הצטרף אליו. ה'מזיק' שלנו חשש שהילד ייסע שנית מצפת למירון ולא ימצא אותנו, ולכן החליט שהוא מחכה לו בכביש למטה. וכך עברו עליו שלוש שעות בשמש הלוהטת. מצאנו אותו סמוק כעגבניה.
כשמוע המנהל המסור של בית-הספר הרב רבי שרגא סיני זצ״ל את טוב לבו של תלמידו הקשה, משך בחוזקה בשערות זקנו וצווח: 'אוי לנו שלא הכרנו אותו עד עכשיו. שמונה שנים הוא לומד אצלנו ולא הכרנו את לבו הטהור והרחמן. רק את הרע שבו ראיתי. אני ממש לא בסדר'. המנהל היה בצער בגלל המקרה הזה זמן רב אחרי כן. [אגב, במרוצת השנים אותו תלמיד צמח לאישיות חינוכית חשובה, וכיהן כמנהל בית ספר].
סיפור נוסף שמע רבי משה מאיש החינוך הצדיק הנודע ד"ר רבי משה אויערבאך זצ"ל מפ"ת: היה לו תלמיד שבזמן מסוים היה מופרע. כמעט שהתפתה לנזוף בו, אך לא! קרא לו לחדרו, ומתוך השיחה נודע כי אמו מאושפזת בבית-החולים. אביו שוהה סמוך למיטתה והבן נותר חסר תשומת לב. סיים אותו מחנך ואמר: "אילו הייתי כועס עליו, הייתי נחשב כפושע לכל דבר וענין".
כשבאו אל רבי משה הורים והביעו בפניו חשש מהילד שלהם שמשתובב, היה מרגיע אותם ואומר שאם משקיעים בשובבים האלו הם יוצאים מוצלחים ביותר. לילד שובב יש הרבה אנרגיות, וחובה לתעל אותן לכיוון הנכון, וכשמצליחים בכך, אזי התוצאות מצוינות.
מתוך הכרה בטבעם השובב של ילדים אומרים חז״ל (יומא עח, ב) שצריך לקנות כלים לילדים כדי ישברו אותם. צריך לאפשר לילד להוציא את מרצו.
היה רבי משה מזכיר את המלמד של הגאון האדיר 'הרוגוטשובער' זצ"ל. אותו גאון נודע, היה בטבעו תוסס מאד. אופן לימודו, כל ימיו, היה בעמידה סביב השולחן כשהוא רץ מספר אחד למשנהו. המלמד שלו בילדותו, שהכיר באופיו ובעובדה שאינו מסוגל לשבת על מקום אחד ברוגע, הסכים ללמדו באופן הבא: יוסף ראזין הקטן ישב על עץ גבוה, והמלמד יושב תחת העץ ומקריא לו את מילות הגמרא בקול רם שישמעו לאוזניו… "אילולי היה לי מלמד כזה העולם היה מפסיד את הרוגוטשובער" – היה ה'רוגוטשובער' אומר בענוות-חן.
(מתוך הספר 'לדמותו של מחנך')