סיפר ידידי, תלמיד חכם מופלג וצנוע: "בני וכלתי היו נשואים יותר משנתיים ולא זכו לפרי בטן. לפני שהחלו לגשת לרופאים שאלתי אותו: 'האם אתה חושב שפגעת במישהו?'. ענה בשלילה. לימים נזכר, כי בעת היותו בחור, במהלך מסיבת פורים בישיבה, כטוב-כרע לבו ביין פלט אמירה מכוערת כנגד אחד מראשי הישיבה, ר"מ חדש, ובאמצע המסיבה אמר: 'מי צריך את השיעורים המשעממים שלו…'
"כשסיפר לי על כך, אמרתי לו: לך תבקש ממנו סליחה! – 'אבל ביקשתי ממנו כבר בזמנו סליחה?' טען. אמרתי: אף על פי כן תלך! אך הוא לא הסכים. 'כבר ביקשתי, אין טעם ללכת'".
המשיך ידידי וסיפר: "הלכתי אני בעצמי אל אותו ראש ישיבה. פתחתי: אני אביו של פלוני, באתי לבקש סליחה בשמו. 'על מה?' תמה. סיפרתי מה קרה באותו פורים, והסברתי: בני כבר מספר שנים בלי ילדים, כבודו ימחל לו. 'כבר סלחתי', השיב. התחלתי לבכות בכי מכל הלב. אנחנו מבקשים סליחה, אנא… אותו הר"מ נרעש למראה בכיי ואמר בהתרגשות: 'בוודאי, בוודאי אני מוחל!'
"אחד עשר חודשים אחר כך הם זכו לחבוק בת!"
(נר לשולחן שבת)