ותאמר קניתי איש את ד' ד' א'
בתחנות הדרך המיוחדות שבחיי מרן זצ"ל, שמורה נסיעה אחת סודית. נסיעה שמרן זצ"ל חרד לקראתה בתפילות והשתדלויות. לשמה היה עליו להתאמץ ללא לאות, כדי להשיג את ה"ויזה" הנחוצה. עבורו היתה זו ויזה למצות "כיבוד אם". ויזה עם טווח קצר מאד אך של הזדמנות חד פעמית וחולפת לקיום המצוה, אליה כסף פרק זמן של כשלושים שנה. נסיעה קצרה אל ויאבוילניק, אל האמא. לאחר שלושים שנות פרידה רוויות געגועים.
כל אותן שנים ארוכות מאז ימי הנערות, כאשר בהוראת אמו יצא מרן את בית הוריו שבוואבוילניק וגלה בגפו למקום תורה, לאורך כל עשרות השנים שעשה בסלוצק, בקלצק, בנובהרדוק ובלונינץ, לא זכה לראות את פני אמו, והאם מרת בת שבע נותרה בבית הקטן שבוואבוילניק.
מלחמת העולם הראשונה וגרורותיה קבעו תחומים וגבולות בתוככי אדמת ליטא ההיסטורית, אשר נחלקה לשלושה שלטונות – לטביה, ליטא ופולין. דרכי הגישה מן העיירות שבלטביה שבצפון, כדוגמת העיירה וואבוילניק, אל כל אותן ערים ועיירות שבשטחה של פולין. בהם ישב מרן זצ"ל אותן שנים, היו כמעט מן הנמנע, אם לא בדרכי עקלתון. וגם זאת רק אחר השגת אשרות-מעבר ממדינה למדינה.
לבכות בדמעות רטובות
הגעגועים של מרת בת שבע לילדיה לא נתנו לה מנוחה. היא שליוותה אותם תמיד בתפילת הדרך, לא מצאה מרגוע לנפשה. לב של אמא לא חדל מלפעום בהמיית געגועים. כמו צפור שגוזליה פרשו כנפיים ועזבו את הקן, נותרה בוואבוילניק לבדה.
כשהיא נושאת על כתפיה השחות את כל משא השנים, התקשתה לשבת בניחותא על פסגת זקנותה. הגם ששמעו של בנה "הגדול" – רבי אלעזר מנ'ע, הגיע לאוזניה, לא הביאה השמועה הטובה הזו ארוכה לגעגועיה. בדמעות ליוותה את עזיבתו את הבית כשגלה כילד למקום תורה. היא התפללה ובכתה שיצמח להיות גדול בתורה. ועתה התמלאה משאלת לבה. אבל לב של אמא מי יבין? היא קיוותה לראות את פניו, והוא היה כל כך רחוק, רחוק מהעין, אבל קרוב מאד ללב.
הקב"ה נתן לכם אמא
והיא "ראתה מכתבים". בנה רבי אלעזר מנ'ע עמד עמה בקשר מכתבים רצוף. תמיד נהגה לשבת בפינתה, כשספר התהילים מונח על הכסא הסמוך למיטתה. האור בבית היה עמום, כשהחורף החשיך את הרחובות של העיירה הקטנה. טיפות הגשם נקשו על הזגוגית. והעששית פזרה אור סמיך. שם, באותה פינה, היא ישבה וקראה את המכתבים. קריאה אחר קריאה, פעם אחר פעם. הבית היה ריק. אך הלב מלא, מבקש לעלות על גדותיו. המכתבים הללו, היו דרך לקיים "כיבוד אם". הם הסבו לאם הקשישה עונג גדול ומרפא למכאובי הנפש.
העינים הבלות מזוקן
האם אזכה לראותו? נהגה תמיד לשאול את ילדיה; ר' אשר, שנותר בבית הקטן, ואת בנה ר' ישראל מאיר ובתה פייגה, אף הם תושביה של וואבוילניק.
האם יוכלו עיני הבלות מזוקן, לשזוף את מראהו של בני מחמדי אלעזר מנ'ע,?
מרן זצ"ל נהג להתכתב עם אחותו שבארץ ישראל ועם אחיו ר' אשר, שנותר בוואבוילניק במחיצת אמו. אחר פטירת האב, המשיך ר' אשר בעסקי האב ובהפעלת החנות שנותרה בירושה, אלא שהקונים החלו להדיר את רגליהם ממפתנה. ככל שהחריף המצב וסכנת מלחמה איימה לפרוץ ולשטוף את היבשת בנחלי דם ואש, גם המצב הכלכלי הרעוע לא פסח על ביתם של בני משפחת שך. ר' אשר – אחיו של מרן, טיפל באם במסירות גדולה ודאג לכל מחסורה ולכל צרכיה. הוא גם חסך פרוטה לפרוטה, כדי לשלוח לאחיותיו – כי כך היתה בקשתה של האם. הוא השתדל בכל כוחותיו במצות כיבוד אם, אך בדבר אחד לא היה יכול לסייע: הגעגועים הנוראים של האם לבנה – אלעזר מנ'ע, אותם היא התקשתה לשכך…
מאז גיל חמש עשרה, כשעזב את הבית ועד לגיל ארבעים – עת עמד כבר בראשות ישיבת לונינץ, לא ראה מרן את אמו. הוא ידע שבהקרבה הגדולה הזו של אמא, הוא זכה למדרגות גבוהות של תורה, ובלבו לא חדל מלהכיר לה טובה, בבחינת "שלי ושלכם שלה הוא". גם הגעגועים שלו לא נתנו לו מנוח וככל שנקפו השנים, הגעגוע הלך והתעצם. האמא, מרת בת שבע, בכתה. בנה, אלעזר מנ'ע, למד והרביץ תורה. בשפה של אותיות, במילים שנוגעות ללב, הם שמרו על קשר מכתבים של אהבת אם לבנה.
בצפיה לפגישה המיוחלת
ואז הגיע אותו מכתב, שאותיותיו שנרשמו בדיו נמחקו מעט בדמע. אפשר היה לזהות את מקום הדמעה שטשטשה את הכתב והדהתה אותו. דמעה של אם נספגה בנייר, ורבי אלעזר מנ'ע חש שאם לא עכשיו אימתי. השעון אינו חדל מלמנות את הזמן האוזל – הוא ידע, שהאמא כבר באה בימים, וההכרה הזו הלמה בתודעתו. לכן הוא החליט לעשות מעשה. מאחוריו שנים של ניתוק, הוא אפילו לא היה בחתונת אחיו ואחיותיו. השלשלת המשפחתית נותקה לחוליותיה. אביו, הלך לבית עולמו, ואמא – אולי זוהי הזדמנות אחרונה לקיים כלפיה כיבוד אם במילוי משאלותיה.
כיצד הצליח מרן זצ"ל להשיג "ויזה"? – שאלה זו נותרה עד היום ללא מענה. באחד המכתבים שנותר מאז, מסופר רק שהדבר היה כרוך בקשיים. אולם בלבו של מרן זצ"ל כבר גמלה ההחלטה, הוא יצא לדרך הארוכה, כשגם אותו אפפה צפיה דרוכה לרגע הפגישה עם אמו – הורתו
הימים היו ימי חורף דשנת תרח"ץ. בבית הקטן שבעיירה וואבוילניק המתינו בקוצר-רוח ובהתרגשות רבה לרגע המיוחל של הפגישה עם הבן – האח האהוב והמסור, המגיע לפגישה קצרה.
אל האמא, בדרך חתחתים
הדרכים היו בחזקת סכנה. גבולות המדינה היו חסומים. להט החרב כבר התהפכה ברחבי הארץ. המתיחות בין המדינות היתה ניתנת למישוש. לעבור ממדינה למדינה, זו היתה שאלה של פיקוח נפש. המעבר היחיד בין פולין שם שכנה ישיבת לונינץ לוואבוילניק – העיירה הליטאית הקטנה ששכנה עתה בשטחה המדיני של לטביה, היתה אפשרית רק בדרך לא דרך. לצורך כך היה הכרח לעבור דרך ליטא, מה שהאריך את הדרך במספר שבועות.
הרבה מעכבים עומדים לאדם בדרכו לקיום מצוה, ודאי למצוה גורלית. תוקף ויזת המעבר היה לשלושה שבועות בלבד. הסוסים לא בדיוק יודעים להתחשב בכך, גם לא מזג האויר הסוער של אמצע החורף. בעגלה מקרטעת שמאיימת לשקוע בבוץ, הוא יצא לדרך. מפעם לפעם נאלץ לרדת ולסייע בחילוצה של העגלה. בדברו על אותה נסיעה, סיפר מרן, כיצד נאלץ לסייע בהחלפת האופן. הוא נטל עמו לדרך רק טלית ותפילין וגמרא. אפילו אוכל לא היה לו די לדרך הארוכה, אך ככל שהדרך הלכה וקרבה, כן גברה התרגשותו. כמו כן נאלץ להחליף מספר רכבות. מבטם מטיל האימה של שומרי הגבול, איימו לשים קץ לתכניתו. וכשעצרה הרכבת בתחנה של פוניבז' הסמוכה לוואבוילניק, החסיר הלב פעימה.
מסע אל נתיבי הזמן
הנסיעה שעוד נותרה לו מפוניבז' לוואבוילניק היתה לדידו של מרן סערת רגשות נוראה. בדרך הזו הוציאה אותו אמו לראשונה מהבית, והוא ילד בן אחת עשרה שנים בדרכו לפוניבז'. זה היה הניתוק הראשון מבית הוריו. הדרך הזו, שלושים ק"מ של טלטולי גוף ורגש, היתה מסע בנתיבי הזמן, חזרה אל המראות של ילדותו. העגלה קפצה על מהמורות הדרך, אך הרגשות טלטלו את מרן חזק יותר. כאן החל המסע שלו מינקות לגדלות – גדלות בתורה. כאן, על הדרך הזו, הוא נפרד מאמא למשך כמעט שלושים שנה להוציא חזרה קצרה, שהפרידה בין לימודיו בסלבודקא לתקופת הישיבה בסלוצק.
על אף שכל הדרך הגה בדברי תורה, לא יכול היה ליבו העדין והרגיש שלא לחוש רטט, שעה שהעגלה עשתה את דרכה למחוזות ילדותו. כאילו סב גלגל הזמן על עקבותיו. ככל שהלכה העגלה והתקרבה לשער החיצוני של העיירה שבה התמונה ההיא של הפרידה לנגד עיניו. נדמה לו שעוד מעט הוא רואה את אביו ואמו שלצידם אחיו ואחיותיו מנופפים בידיהם לשלום, הנה שם. בשער, בדיוק כמו אז, כשעזב את הבית, כילד לפני בר מצוה. אך – – השער היה ריק. אף אחד לא ממתין לו שם. אבא כבר מנוחתו כבוד. והילדים התפזרו לקצוות תבל.
הוא ירד מהעגלה ונעץ מבט בבית. כל העיירה וואבוילניק לא כללה אלא שני רחובות ואת המקום לא היה קשה לזהות, פעימות הלב הלכו וגברו מהתרגשות. הבית לא השתנה… חזית הצריף נותרה כמו אז.
אל הילד הזה התפללתי
מרן זצ"ל פסע בצעדים מהוססים אל הדלת. ים הרגשות סער. הרגע הזה יהיה גשר מעל נהר של דמעות, דמעות פרידה של ילד ודמעות פגישה מחודשת של התרגשות. הוא פתח את הדלת ודמותה של אשה קשישה נגלתה לעיניו. שקט מתוח עמד בחלל האויר. הדמות שמרן ראה מול עיניו, לא הזכירה את האמא היקרה שנחרטה בזיכרונו מאז. השנים טבעו בה את חותמם. פניה נחרשו בקמטים. היא היתה כפופה. מרן חדד את מבטו. שמא טעה? ואז נמלטה מפיו זעקה: "מאמינקע! אינני מאמין שזו את"!
האם הגביה את ראשה. בקול רועד בקעה מפיה זעקה: " לאזער מנ'ע, האם זה אתה? בני, האמנם זה אתה"? אהה! אל הילד הזה התפללתי, אמרה באבחת גיל.
דמעה מלוחה האיצה את דרכה על מדרון הלחי של האם הקשישה. שום מילה נוספת לא נאמרה. דמעה נוספת ירדה, ואז נפרץ מעין הדמעות. וזה הפך לבכי קרוע לב. וגם מרן פרץ בבכי קולני. הוא בכה, ואמו בכתה. דבר לא נאמר בתוך השתיקה. רק בכיה גדולה שזעקה תפילה. בכי ממעמקי הלב, מלב של אמא ומלב של בנה. והדמעות זרמו על פני ימים ושנים, כמו מנסים לשטוף את הגעגוע, לנקות את מועקת הפרידה הארוכה. ומן הצד עמד הבן – האח ר' אשר, וגם הוא הצטרף לבכיה הגדולה הזו.
במשך שבוע שלם, ישב שם מרן זצ"ל בבית הישן והחמים, המלא בחום הלב של אמא. מנצל כל רגע לקיום מצות "כיבוד אם". הוא ישב לצידה, נכון לכל בקשה ודרישה. האם שאלה, והוא סיפר. אמא בקשה שיספר לו על כל הקורות אותו ובלעה בצמא את דבריו, והוא בקש לשמוע על בני המשפחה. הוא ישב למרגלותיה של אמו, שכזכור עמלה בתפילתה וכוונה בעצתה את דרכו כילד. היא זו שהעירה אותו בבית הזה, לבל יאחר את קריאת שמע, ובין הכתלים האלה דאגה לבל תיפול ה"ירמולקה" מעל ראשו. עתה היא שתתה בצמא את דבריו, את פניני החכמה שערבו לאוזניה.
שמא לא תראני עוד!
וכשחלף השבוע, שוב הגיע הרגע הקשה: הבכי של האם היה קשה מנשוא. "לראות פניך לא פיללתי", היא אמרה, "ועתה אני נפרדת ממך אולי לעולם. אולי זו הפעם האחרונה שאני זוכה לראות את פניך, בני. שמא גם אתה, לא תראני עוד". חששה ולא ידעה כי ניבאה נכון.
מרן זצ"ל מחה את הדמעה מזוין העין. בידו החזיק צרור קטן שאמא ארזה לו כצידה לדרך, כמו לפני שלושים שנה. בידו האחרת הגמרא, הטלית והתפילין. ניסה לנחמה ואת עצמו לא הצליח לנחם. "בעזרת ה' נתראה בקרוב" אמר ועלה על העגלה. גשם מרד, דמעות ירדו, הלילה ירד. עגלה משקשקת על דרך לא דרך. רק הרגשות עלו ולא נתנו מנוחה. הם ליוו את מרן בדרך הארוכה והקשה. שבועות ארוכים, לא חדלה האמא מלהתיסר מהפרידה האחרונה מבנה.
(מתוך הספר 'מואבוילניק (ליטא) עד בני ברק')