יוחנן וסרמן
שעת צהרים של יום שישי. התחנה עמוסה במשפחות הנוסעות לשבת. מזוודות בכל הצבעים ומכל הסוגים, עגלות עם ילדים, מבוגרים לחוצים שלא מפסיקים להביט בשעון בהמתנה לאוטובוס הנכסף, וזאטוטים חסרי דאגות שמתרוצצים ביניהם כי כבר נמאס להם לחכות כמו 'ילדים טובים' עד שיבוא האוטובוס.
השעה שבה אמור היה האוטובוס שלנו להגיע אל התחנה כבר חלפה עברה. איחור של עשר דקות סביר למדי לשעה הזאת כשהכבישים עמוסים והעיר פקוקה. גם עשרים דקות של איחור יתקבלו בהבנה, אבל חלפו כבר 40 דקות והאוטובוס לא נראה באופק.
מפלס הלחץ הולך ועולה. אל היעד שאנחנו נוסעים, יש רק שני אוטובוסים ביום שישי. אם האוטובוס לא הגיע, משמע שאנחנו צריכים לחכות לאוטובוס הבא שיבוא רק בעוד שעה וחצי. המשמעות: גם אם הוא יבוא בזמן וכן נצליח להגיע אל היעד, זה יהיה כחצי שעה בלבד לפני שבת.
ומה נצטרך להספיק באותה חצי שעה? הספק לא הגיוני בעליל. אנחנו עוד צריכים לבשל חלק ממאכלי השבת הנוזליים שאותם תכננו לבשל במקום בו נשבות, חלק מהילדים עוד לא התרחצו לכבוד שבת, ועל מנוחת צהרים אין מה לדבר בכלל.
אופציה ב': להזמין שתי מוניות ולהיפרד מכמה מאות שקלים…
מפלס הלחץ לא מפסיק לעלות. אין דבר יותר מתסכל להמתין לאוטובוס, ביום שישי חורפי, והאוטובוס בכלל אינו מעודכן במערכת של 'קל קו', כי הוא אוטובוס של חברה פרטית שעושה את הקו שת התחבורה הציבורית רק כ'תגבור'.
בעלי הרכבים לא מבינים כל כך על מה אני מדבר, אבל צרכני התחבורה הציבורית מבינים זאת מצוין, אין צורך להסביר בכלל את הקושי ואת המועקה שאתה מרגיש כשאת תקוע שם בתחנה, ומצפה לישועה…
אנחנו מביטים זה בזה… ומשלימים עם המצב. אין ברירה, חוזרים הביתה: "ילדי משפחת וסרמן", אני מכריז בקול, "בואו, אנחנו חוזרים הביתה…".
הילדים מגיעים בשמחה, הדאגה היא לא שלהם, הלחץ הוא מנת חלקם של ההורים בלבד. הם לא מודאגים מהאפשרות שבשבת לא יהיה לנו מרק וטשולנט… את ה'דוריטוס' זכרנו להכניס למזוודה, נכון? אין צורך בשום דבר נוסף…
ברגע שאנחנו מתחילים לצעוד לכיוון הבית, מגיע האוטובוס! להפתעתנו הוא אפילו ריק מנוסעים. האוטובוס כולו עומד לרשותנו… האמת שאין זה פלא גדול, לאנשים שהמתינו לו בתחנות שלפנינו לא היתה סבלנות גדולה כל כך כמו לנו, הם כבר חזרו הביתה לפני עשר דקות או רבע שעה, ולכן האוטובוס הגיע כשהוא ריק…
העמסנו את כל הכבודה בתא המטען, ועלינו לאוטובוס בשמחה רבה. בחסדי שמים אפילו מכשיר לתיקוף רב קו לא היה לו, כך שאנחנו גם לא צריכים לשלם על הנסיעה אחרי הסיוט שחווינו כשמתנו לו זמן רב כל כך…
יושבים באוטובוס שמחים ומאושרים, מדברים על דא ועל הא, ופתאום מנקרת במוחי מחשבה מאוד מעניינת…
'תראה מה זה' אמרתי לעצמי, 'לפני שתי דקות היית לחוץ, היסטרי, בקושי הצלחת לנשום, מה יהיה, איך נגיע לשבת, כמה כסף עוד נצטרך לשלם היום על מוניות, איזו חוצפה זאת מצד החברה המפעילה את התחבורה הציבורית' ועוד ועוד…
'ברגע שעלית לאוטובוס והתיישבת', אמרתי לאיש שיחי – הלא הוא אני עצמי – 'שכחת את הכל. הדאגה נעלמה בין רגע, לא נשאר ממנה אפילו זכר!'.
ואז אספתי סביבי את בני משפחתי, ואמרתי להם ווארט יפה ששמעתי על הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".
כשאדם חולם חלום רע, הוא מסויט, מפוחד, הוא סובל ממצוקה נפשית קשה באותם רגעים. הוא מרגיש את האש מלחכת את בשרו, את הסכין של המחבל הננעצת בגופו, הוא מאבד את הנשימה כשהוא טובע במים… כל כולו מוקף בסבל ומכאוב נורא ואיום. יש חלומות שיכולים להיות מפחידים הרבה הרבה יותר מהמציאות הקשה ביותר.
אבל מה קורה כשאדם מתעורר מהשינה ומגלה שהכל היה רק חלום?
בתוך שניה המצוקה נעלמת לה. הוא אפילו צוחק על עצמו, איזה מצחיק זה היה כשרצתי וברחתי מ-200 מחבלים עם זנב ארוך ועיניים ירוקות רושפות, ולא שכחתי בדרך לקנות פחית קולה קרה ולשתות עם קשית… חה חה חה…
כך גם הגלות הקשה והמרה בה אנחנו מצויים כיום. היא קשה, היא ארוכה, היא מעיקה, היא לא נגמרת, היא מקיפה אותנו מכל עבר, צרות ותלאות, אסונות ורדיפות… אוי, אין דבר נורא מזה.
ברגע שתבוא הגאולה, "בשוב ה' את שיבת ציון", אנחנו נהיה במצב של "היינו כחולמים", אנחנו נסתכל על כל התלאות האלו כמו על חלום רע שהסתיים והתפוגג. בתוך שניה נשכח את הכל, זה כבר לא יעניין אותנו, לא יישארו לנו משקעים של צער וכאב, כלום… אנחנו נצחק על הגלות ונחיה את הגאולה.
כשעולים לאוטובוס אחרי המתנה כל כך מייגעת ומלחיצה, מרגישים את הווארט הזה על העצמות!