"ולקח הכהן הטנא מידך" (כו, ד)
המשנה אומרת (בכורים ג, ח): "הָעֲשִׁירִים מְבִיאִים בִּכּוּרֵיהֶם בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, וְהַעֲנִיִּים מְבִיאִין אוֹתָם בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה, וְהַסַּלִּים וְהַבִּכּוּרִים נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים".
ומסבירים המפרשים: "סלי עניים ניתנים לכהנים, וקלתות של עשירים מחזירים להן מכאן אמרו בתר עניא אזלא עניותא".
העולם נוהג לומר: "בתר עניא אזלא עניותא", שפירושו: העניות הולכת אחרי העני, הצרות באות בצרורות, ומי שיש לו מזל רע, מזלו הרע תמיד רודף אחריו.
בהקשר לכלל זה מספרים את הסיפור הבא, שאמנם מעולם לא היה ולא נברא, אולם לקח נאה יש בצידו:
עני אחד חש, שלכל מקום שאליו הוא הולך, הולך איתו מזלו הרע. כל משלח יד שהחל לעסוק בו – מיד התברר כבלתי משתלם, והוא חש את עצמו התגשמות של דברי האבן עזרא: אם אחליט למכור תכריכים – יחדלו האנשים למות, ואם אחליט למכור נרות – לא תשקע השמש עדי מותי.
באחד הימים נמאס למיודענו מן המצב, והוא שאל את נפשו למות.
הלך, אפוא, לבית הקברות, בלווית העניות, אשר כמובן לא וויתרה להצטרף אליו גם לשם, והודיע לה חגיגית: "זהו זה, כעת הולכים למות, סיפור החיים העלוב הזה הולך להיגמר…".
הוא חפר קבר, וכשהיה הכל מוכן, אמר לעניות: "היכנסי פנימה, מיד אבוא אחרייך".
כשקפצה העניות פנימה, מיהר העני להשליך פנימה גושי עפר גדולים, ועד מהרה כסה את העניות באופן שלא תוכל להימלט ממקום קבורתה, ומיהר לעזוב את המקום בסיפוק.
וראה זה פלא, אפילו הוא לא האמין למה שהחל לקרות – מאותו היום והלאה, החלו העסקים משגשגים, כל משלח ידו הצליח לו מעל ומעבר למשוער.
באחד הימים נכנס לבית הכנסת והנה הוא שומע את הגבאי מכריז על מכירת עליות.
בימים עברו, כלל לא היה מעז לחלום על קנייה כזו, אולם כעת, כשהמזומנים זורמים בארנקו כמים בנהר הירדן, הרי הוא חש את עצמו בטוח מספיק כדי לעמוד ולהציע סכום משלו.
מתפללי בית הכנסת הופתעו מן המתחרה החדש שקם להם, מרביתם שמחו בשמחתו, אולם בעיני אחד מן העשירים לא מצא העניין חן כלל ועיקר.
"מיהו השנורר הזה, שהתחיל לקנות בכאלו סכומים?", הרהר לעצמו, ומיד לאחר התפילה נגש אליו והתעניין בתפנית שקרתה לו.
"ברוך ד', עסקיי 'הולכים' כעת יותר טוב", גילה לו העני בסיפוק, ומיד הוסיף וסיפר לו על הדרך המחוכמת בה בחר להתפטר מעניותו.
מוחו השטני של העשיר, אשר התקשה לראות בעין טובה את הצלחתו המסחררת של העני, הנפיק על אתר תוכנית זדונית.
כבר בבוקרו של יום ראשון מיהר לבית הקברות וחיפש את הקבר הטרי, עלום השם, שנכרה שם לא מכבר.
הוא חפר במהירות ועד מהרה שיחרר את העניות ממקום כילאה.
"כעת לכי אליו בחזרה", הורה לה.
"בחיים לא אחזור אליו", קראה העניות בכעס, "לא ראית מה עשה לי? אתה התנהגת איתי כמו 'בן אדם', לכן מהיום והלאה אלך רק איתך…".
יהא סופו של המעשה אשר יהא, מכל מקום, המציאות המוכרת לנו מוכיחה, כי אכן, "בתר עניא אזלא עניותא".
אסמכתא לקביעה זו נכרת בעניין מצוות הביכורים –
הן עשירים והן עניים מצווים היו בהבאת הביכורים אל הכהן, העשירים ובעלי היכולת היו מביאים את ביכוריהם בקלתות של זהב, והכהן היה נוטל מהם את הפירות ומחזיר להם את סלי הזהב שלהם, ואילו העניים, לעומתם, היו מביאים את ביכוריהם בסלי נצרים, והכהן היה לוקח את ביכוריהם ביחד עם הסל.
כזה הוא מזלו של העני… – אמר העולם – לא די לו, שאין לו במה להביא, והוא מביא בסל נצרים, אלא שעוד נוטלים ממנו את הסל… ולעומת זאת העשיר, שיש לו את היכולת להביא בסלי זהב, זוכה לקבל את הסלים בחזרה.
מהי באמת הסיבה לנטילת סלי הנצרים ולהחזרת סלי הזהב?
ישנן כמה סיבות וטעמים לכך:
הסיבה הראשונה היא משום שהקב"ה שונא גאווה, והעשיר המביא סל מזהב לבטח מתגאה בלבבו על יכולותיו ומעמדו, לפיכך אין הקב"ה רוצה ליטול את סליו. לעומתו, את סל הנצרים של העני שהביא בלב שפל וברוח נמוכה, רוצה הקב"ה.
הסיבה השנייה היא משום שהעשיר מביא פירות בשפע מפרדסיו המלאים בתאנים, רימונים וזיתים משובחים, ואילו העני, שרק שלושה עצים עלובים גדלים בחצרו, מסוגל להביא תאנה אחת, שני זיתים ושלוש רימונים בסך הכל… ואת סל הנצרים שנראה לו ריק הוא ממלא בניירות ובצלופנים…
אילו יבוא הכהן ויוציא את פירותיו מתוך הסל, יבחינו כולם במתנה המועטת שהביא, וכלימה תכסה את פניו, לכן לוקח הכהן את המתנה ביחד עם הסלסלה.
הטעם השלישי ללקיחת סל הנצרים הוא שיש בלקיחה זו משום ברכה לעני, והכהן מביע בכך: תן לי את סל הנצרים, שכח ממנו, ובשנה הבאה, בעזרת ד', תזכה להקריב בסל של זהב…
לעומת העשיר, שהכהן מסמל לו בכך את האיחול כי גם בשנה הבאה יזכה להביא שנית בסל של זהב.
(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א – מתוק האור)