" עד מתי מאנת לענות מפני, שלח עמי ויעבדני" (י, ג).
בספר הקדוש 'תולדות אדם' (לימי השובבי"ם ת"ת) פרש הפסוק על דרך הרמז, בנוגע לימי השובבי"ם המקודשים הללו. דהנה ידוע מתלמידי הבעל שם טוב הקדוש, זכותו יגן עלינו, שבימינו אין להרבות בתעניות, בסיגופי השובבי"ם ובגלגולי השלג כבימים קדמונים, רק יותר ראוי שתבוא התענית מתוך שאינו מתאווה לאכול, מרוב התענגו בתורה ובמצוות. כי עיקר התענית הוא ההכנעה, להכניע את כח הגוף, חומר העכור, לבל המשיך אותו אחר תאוותו.
הוא שהכתוב רומז: "עד מתי מאנת לענת [ותרגם אונקלוס: 'לאיתכנעא'] מפני" – מפני דוקא, מה לכם התענית להכניע אתכם, למה אין אתם מכניעים 'מפני', מפני תורתי וקדושתי. כי תענית כזו, שאינו מתאווה לאכול מחמת עבודה, היא התענית הישרה.
לפנינו כמה סיפורים נפלאים בטיב יגיעת התורה, שהיא העבודה הנעלה בימים אלו!
למדן ותיק אחד בא לפני הגאון המפורסם רבי חיים קרייזוירט זצ"ל, גאב"ד אנטוורפן יצ"ו, בקושיא מסובכת בהבנת דברי התוספות, באחת מן המסכתות הקשות שבש"ס, שהתחבט בה רבות, וכבר שאל כמה לומדים מופלגים ולא העלו תשובה הגונה.
חייך רבי חיים למשמע הקושיא, ותכף על אתר ענה תרוץ גאוני ישר והגון, ויישב כל ההדורים באופן נפלא מתוק מדבש!
התפלא אותו תלמיד חכם על גאונות מבריקה שכזו, ועל תרוץ שנשלף מיד במקום! בעיקר תמה לפשר בת השחוק הנסוכה על פני הגאון, כל אותה עת שפרש לפניו את תשובתו.
כשסיים רבי חיים להרצות את תרוצו, ונהרו פני למדן, לא יכול היה לכלוא את פליאתו, ושאל את הרב: "לשמחה מה זו עושה? הלא אין זו פעם ראשונה שמציע אני את קושיותי בפני הרב, ולא ראיתי שמחה כזו לפניו?"
– "אספר לך טיב עובדה זעירא", אמר הרב בתשובה:
"בצעירותי גרתי תקופה מסויימת בעיר וילנא הגדולה לאלוקים, ובלימודי שם הגעתי לדיבור שבתוספות שהצגת עתה בפני. נבוכתי מאד באותה קושיא ממש שהרצית אתה כאן. דברי התוספות גבהו ממני, וככל שהתייגעתי בכל כוחי ליישב דברי התוספות, לא הצלחתי להלום דברים על בוריים.
"אך התעקשתי בדבר, והחלטתי במידת עקשנות דקדושה, שאיני עוזב זה התוספות עד שיתיישבו הדברים היטב בליבי! התיישבתי אפוא ולמדתי מתחילה את כל דברי התוספות, ושוב חזרתי עליהם, עוד פעם ועוד פעם, מתחילה ועד סוף, כך כמה עשרות פעמים ללא גוזמא! עד שלשון התוספות כולו נעשה שגור על לשוני בעל פה, ועדין נפלאה ממני הבנתם, והקושיא לא התיישבה!
"בראותי כי כן, יצאתי מבית המדרש הישר לעבר בית החיים העתיק שבוילנא, שם השתטחתי על ציון קדשו של הגאון החסיד, הגר"א מוילנא זצוק"ל זכותו תגן עלינו, תכף פרצתי בבכיות נוראות שיפתח השם יתברך את עיני הסתומות, להאיר את דברי התוספות בפני, כך בכיתי שם שעה ארוכה, עד שמרוב עיפות נרדמתי במקום.
"תכף כשהתעוררתי חזרתי לבית המדרש, פתחתי את הגמרא והתחלתי שוב בלימוד הסוגיא מתחילתה, כשהגעתי לדברי התוספות הללו, פתאום נפתחו 'שערי תוספות' בפני, ודבריהם הקדושים התיישבו בלבי במתיקות ובערבות נפלאה!
"לפיכך אל תתפלא שתכף כשהצגת את קושיתך, שניתי מיד את פרקי והסברתי לך ישוב דברי התוספות על מכונם"…
*
דרכו בקודש של הרב הקדוש הרבי ר' זושא מאניפולי זצוק"ל, לסובב לפעמים בערי ישראל, ולעורר לב העם לתשובה. במקומות מסוימים כשראה איש ישראל הצריך לעזרה ולישועה, היה מיד נרתם לסייע בעדו בכל דרך. רבים נושעו על ידו ברוחניות ובגשמיות כידוע, ויצא שמו בכל הארץ כאחד מגדולי צדיקי הדור.
פעם ביקר בעיר אחת מלאה חכמים וסופרים, שדרכי החסידים לא מצאו חן בעיניהם… כפי שמצוי היה בימים ההם…
בעת שהותו של הרב ר' זושא בעיר, נודע לו על אחד מאחינו בני ישראל, יהודי פשוט שנקלע לצרה קשה רחמנא ליצלן, ונצרך לסכום עצום כדי לחלצו ממצוקתו.
יצא אפוא הצדיק תכף לעסק המצוה, להתרים את ישראל קדושים למצוה יקרה זו. אך היות והוא לא הכיר את עשירי המקום, נכנס אל בית המדרש, שם ישבו באותה עת אברכים מופלגים בעסק התורה בשקידה, וביקש אם יכול אחד האברכים להתלוות אליו בדרך מצוה, כדי להראות לו היכן גרים העשירים, ואצל מי ראוי להדפק בבקשת הצדקה.
אולם אותם אברכים התחמקו ממנו בתרוץ שזהו 'ביטול תורה', ואין להם זמן ל'חסידישע מעשיות'…
אמר להם הרבי ר' זושא: "אם כן הבה אספרה לפניכם 'טיב מעשה' נאה, אחסידישע מעשה…"
בעיר אחת גר 'גביר' נכבד, יהודי עשיר מורם מעם, שבנסיעותיו הרבות לרגל עסקיו רכש לעצמו בעיר רחוקה 'פעלץ' (מעיל פרוה) יקר והדור במיוחד. כשהגיע לעירו ונכנס בשבת קודש לבית המדרש באותו פעלץ, כשהפרוה ההדורה גולשת בנעימות על כתפיו ועל אצילי ידיו, ניגשו אליו כולם והתפלאו על הפעלץ הנפלא והמכובד, שאלו על טיבו, מהיכן הוא מגיע, וכו', וברכוהו בכל לב בברכת 'תתחדש'.
מן הצד עמד שם אחד מעניי העיר, ובראותו את הכבוד הרב שרוחשים כולם לעשיר בשביל אותו 'פעלץ', התקנא בו מאד, ועל אתר גמלה החלטה בליבו: אינני גרוע מעשיר זה! אף אני אוכיח לכולם שהנני מסוגל להתלבש ב'פעלץ' הדור שכזה…
החל אפוא לאסוף פרוטה לפרוטה, קובץ על יד, הוא חסך מפיתו וממימיו, עד שלאחר ימים רבים של חיסכון הצליח לצבור סכום הגון הנצרך בשביל מעיל יקר זה. ותכף יצא בנסיעה מיוחדת לאותה עיר רחוקה שאמר הגביר, ורכש גם הוא לעצמו 'פעלץ' נאה והמהודר כמו שיש לעשיר…
בהגיעו לבית הכנסת הדור בלבוש ה'פעלץ' היוקרתי, החלו הכל שוחקים ולועגים לו, מה לך עם 'פעלץ' שכזה! ומכל הצדדים הקניטוהו ועקצוהו.
לא הבין העני מה רוצים ממנו? הוא שאל את חבריו לספסל: "אמרו נא, מדוע כשהעשיר במזרח הגיע לבית הכנסת ב'פעלץ' כזה, רחשו לו הכל כבוד ויקר, ואילו כשנכנסתי אני עם אותו 'פעלץ' בדיוק, צוחקים ממני?".
– "אינך מבין", הסבירו לו חבריו, "הבט נא במראהו של אותו גביר נכבד, ראה אלו נעלים יקרות ומצוחצחות נועל הוא… איזה כובע 'המבורג' חדש ונאה חבוש לראשו, הרי כולו אומר הוד והדר! כשהניח על עצמו את אותו 'פעלץ' נאה ויוקרתי, הוסיף לו בזה חן וכבוד רב, לבוש עשיר על איש עשיר!
"אבל אתה, עני ודלפון, ראה נא איך אתה נראה! נעלים קרועות ומלוכלכות לרגליך, כובע ישן ומרופט על ראשך, מכנסיך בלואים וטלואים; כשאתה עוטה על עצמך את אותו 'פעלץ' יקר והדור, הרי זה מראה מצחיק ביותר בהתאמה לשאר בגדיך!"…
"הנמשל מובן מאליו", סיים הרבי ר' זושא את 'מוסר ההשכל' הנוקב העולה.
המשנה בריש פאה (א, א) שאנו אומרים בכל בוקר, פותחת: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קימת לעולם הבא, כיבוד אב ואם וגמילות חסדים" וכו'. ורק בסוף, לאחר הרשימה הארוכה מסיימת המשנה: "ותלמוד תורה כנגד כולם".
ללמדך, שאם הולך אדם דרכי ישרים, ומקיים את כל אותה רשימת מצוות שהקדימה המשנה והבריתא שם (שבת קכז.), הרי זו תורה מפוארת בכלי מפואר, תלמוד גדול שמביא לידי מעשה!
לא כן הדבר כשמתפלפלים הלומדים ב'לימוד' בלבד, וחושבים רק על מילוי כרסם העצמית בש"ס ופוסקים… ואין התורה מראה להם 'הוראה' למעשה, להזכירם את נותן התורה ב"ה, ואת התכלית הנרצית 'לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו', הרי נראית אותה תורה כמו הפעלץ הנאה על גופו של העני הנבזה…
*
סיפר לי הגאון רבי שמואל צ'ציק שליט"א, שפעם כשעבר עם אביו הגאון הצדיק רבי ועלויל צ'ציק זצ"ל על יד בית המדרש ביאלא הישן, שבמעלה רחוב 'יוסף בן מתתיהו', בקצה שכונת גאולה דפעיה"ק, אמר לו אביו: "הבה ניכנס פנימה ואראה לך יהודים היושבים ולומדים 'תורה לשמה'!"
נכנסו פנימה, וראו לפניהם את החברותא הנודעת והמפורסמת: הגאון רבי שלמה אטיק זצ"ל שישב עם הגאון רבי זלמן בריזל זצ"ל, ועסקו יחדו בתורה באהבה רבה, באותו בית מדרש השקט שבצידי הדרכים.
"הנה לך דוגמא למופת של תורה לשמה!", שח האב לבנו, "אין השנים הללו מקבלים שום 'מילגה' על תלמודם, לא כבוד ולא כסף. וכל לימודם הוא רק 'על מנת שלא לקבל פרס'! תורה בטהרתה!"
כך חינך האב את בנו לגדלו לתלמוד תורה לשמה!
כשנתמנה הגאון רבי אברהם אטיק כריש מתיבתא, ונצרך למסור את שיעורו הראשון בישיבה, צמה אמו הצדקנית ע"ה כל אותו היום, וישבה כל העת עם ספר התהילים בדמעות שליש…
לא פלא שצומחים 'גדולים' כאלה, מבית שכזה!
*
סיפר לי תלמיד חכם חשוב מפה עיר הקודש, הלא הוא מורנו הרב ר' אברהם ישעיהו פרקוביץ הי"ו, שהיתה לו חברותא קבועה עם הגאון הצדיק רבי אברהם אטיק זצ"ל. והיה מקפיד על סדרים של 'שש שעות רצופות'! לכל הפחות, ולרוב היו לומדים משעה תשע בערב על שלוש לפנות בוקר!
כל זאת משום שקיבל מאביו הגאון הצדיק רבי שלמה זצ"ל, שרק לאחר לימוד של שש שעות רצופות ניתן להרגיש מתיקות וערבות התורה!
(מתוך 'טיב המעשיות')