אף אתה הקהה את שיניו
היתה תקופה בה כיהן הגאון הצדיק רבי יעקב ישראל לובצ'נסקי זצ"ל, חתנו של הסבא מנובהרדוק זצ"ל, כרבה של העיר ברנוביץ'. כמה פורקי עול העזו אז לפרוץ פרצות בחומת השבת, והיה הרב עובר מחנות חנות ומוחה כנגדם בקולי קולות, עד שנאלצו לסגור עסקיהם.
טענו כנגדו: "מה הכפיה הזו?! האם לא ידעתם שתקופה חדשה הגיעה, תקופת זכויות הפרט וחרותו לעשות ככל העולה על רוחו?!"
השיב כנגדם: "ודאי ידעתי, וזה הדבר שעולה על רוחי – לצעוק ולמחות נגדכם ולסגור חנויותיכם"… ומה יכלו לענות…?
כך, הבן הרשע מסית וטוען: "מה העבודה הזאת לכם", מדוע מכריחים אתם את כולם להסב עמכם בסדר ככל חוקת הפסח. כל אחד חפשי לעשות כרצונו!"
"כך?!" – עונים לו, "אם כן, רצוננו להקהות את שניך"…
(גיליון 'אגעדאנק' מתוך 'והגדת')
כל דכפין ייתי וייכול
סיפר הגאון רבי אברהם פאם זצ"ל ראש ישיבת תורה ודעת בארה"ב:
המנהג בעיירות של פעם היה, שבליל ש"ק היה גבאי בית הכנסת 'מחלק' את האורחים והנצרכים למתפללי בית הכנסת, להביאם לבתיהם לסעודת שבת.
אירע פעם בעיר שעדליץ שבה כיהן זקני זצ"ל כאב"ד, שנשארו לאחר התפלה שני אנשים, אחד איש גס ובעל גוף, והשני איש כחוש ומראהו רך ועדין. שלח הגבאי את האיש השני לסעוד אצל הרב, ואילו את האיש הגס שלח לאיזה בעל הבית.
אבל זקני ניגש אל הגבאי בטרוניה: הלא איני מזמין אורחים כדי 'לדבר בלימוד', אלא כדי לאכול ולשתות, ואם כן לבי אומר לי שארוה יותר 'נחת' מהאורח האחר…
(הגש"פ מראה כהן)