" וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר" (לב, כה)
כאן מספרת התורה שיעקב העביר בלילה את כל מחנהו, ואז נותר יעקב לבדו להיאבק מול מלאכו של עשו. על כך אומרים חז"ל במדרש רבה: "מה הקדוש ברוך-הוא כתוב בו (ישעיה ב יז) 'ונשגב ה' לבדו', אף יעקב 'ויותר יעקב לבדו'".
מדרש זה טעון ביאור. מה ההיקש בין מצבו של יעקב להתגלות ה' יתברך לעתיד לבא?
שמעתי מאבי מורי זצ"ל ביאור נפלא:
פעמים רבות יכול אדם להימצא במצב קשה. לא טוב לו, הוא מרגיש בודד, מיואש וחלש; במצב כזה, אומרים חז"ל, על האדם לדעת שדווקא זמן זה מסוגל מאד להתגלות שמו יתברך אצלו, ומתוך הבדידות יהיה מסוגל הוא להגיע לקרבת ה' מופלאה. דווקא כשהאדם "לבדו", הוא יכול להגיע אל השם הנשגב.
סיפורו של רבי חנא
ישבתי פעם בשמחת שלום זכר עם הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, בעל ה'משמר הלוי'. לשמחה הגיע זקן ישיש, משומעי שיעורו המפורסם של רבי משה מרדכי בבית המדרש 'ירחי כלה' שברחוב הרב דסלר בבני ברק. שמו היה רבי אלחנן, אך כולם הכירוהו בכינויו 'רבי חנא'. יהודי זה היה מלא וגדוש בידיעות בתורה, ובמהלך השיעור היה מעיר דרך קבע הערות רבות.
כשהתיישב, פנה אליו רבי משה מרדכי ושאל אותו האם הוא נותן לו רשות לספר לנוכחים את סיפור חייו. רבי חנא היסס, אך לבסוף הסכים.
פנה רבי משה מרדכי אל הנוכחים, ואמר: "הסכיתו ושמעו סיפור נורא של אהבת תורה, וקרבת השם":
בצעירותו, הגיע רבי חנא ללמוד בישיבת 'גַלַאנְטֶא' הנודעת, אצל הגאון הקדוש רבי יהושע בוקסבוים זצ"ל, בעל ה'אור פני יהושע', עם המון רצון והרבה מרץ לשקוד על דלתי תורה. אך לצערו כבר בימים הראשונים הוא התקשה בלימודים. הוא אמנם התאמץ מאד, השקיע שעות רבות בשינון וחזרה, אך מוחו לא קלט מאומה. רבי יהושע ניסה לסייע בעדו, וביקש מטובי הישיבה שילמדו עמו, אך דבר לא הועיל, וראשו נשאר כאשר היה.
כעבור זמן מה, בהיותו מיואש כמעט לחלוטין, ניגש אלחנן לרבו ואמר לו שלאחר שנוכח שאינו מתקדם מאומה, החליט לצאת ולעבוד לפרנסתו. הבין רבי יהושע לליבו, והסכים עמו. הוא אף סייע בעדו לאתר עבודה שמכבדת את בעליה, ובירר עבורו היטב על פרטי המקום מבחינה רוחנית וגשמית. בני הישיבה הצטערו לשמוע על עזיבתו, שכן אלחנן היה אהוב על הבריות, והכינו עבורו מסיבת פרידה.
למחרת בבוקר, היום בו היה אמור לעזוב את הישיבה, סידר אלחנן את חפציו, ארז את תיקו והתכונן לצאת לתחנת הרכבת. הוא הביט בשעון, וראה שנשארו עוד חמש עשרה דקות עד הזמן בו אמורה הרכבת לצאת לדרכה. אלחנן היה ונשאר אוהב תורה, ואף סיכם עם בעל הבית על מספר שעות ביום שיוקדשו ללימוד מה שהיה ביכולתו; עכשיו כשהיה לרשותו מעט זמן פנוי, הוא רצה לפתוח ספר וללמוד מעט, אך כל ספריו כבר נארזו והוכנו לנסיעה.
הוא שוטט בעיניו כה וכה בחיפוש אחר ספר קודש, והנה עיניו נתקלות בספר ישן, מרופט ומאובק המציץ מעל הארון בחדר. הוריד אלחנן את הספר מעל הארון, הסיר ממנו את שכבת האבק ופתחו בדף אקראי. הוא התחיל לעיין, וכך מצא כתוב:
"בעת שהאדם מרגיש בודד ואין מי שיכול לעזור לו, באותה העת נפתח פתח מיוחד ממרום להביא לו סייעתא דשמיא שלא כדרך הטבע. ואם ינצל את הזמן הזה יזכה להתעלות במעלות התורה והיראה מעלה מעלה".
סיפר אלחנן יותר מאוחר, שבאותו רגע הוא חש שהספר מדבר אליו ממש, ומצבו תסכל אותו. הוא התרגז מדוע פתח את הספר בדיוק עכשיו, ובכעסו תפס את הספר והשליך אותו בחזרה מעל הארון.
עודו מתוסכל וממורמר, והנה מחשבות רבות מתחילות להתרוצץ בראשו, והוא חש שראשו מסתחרר. "נו…" אמרה מחשבה אחת, "נשארו רק כמה רגעים, וכבר מאוחר. הרכבת עומדת להגיע, צריך כבר לצאת".
והנה נהדפת מחשבה זו על ידי מחשבה אחרת: "הספר הזה דיבר ממש אלי, בדיוק למצב שלי. הספר היה מונח כאן זמן רב כאבן שאין לה הופכין, והיום מכל הימים הוא נפתח על ידי, ברגעים קשים אלו…" הוא הרגיש שהקדוש ברוך הוא שלח אליו מסר ישיר ואומר לו שיחזור לישיבה.
הוא הסתובב אנה ואנה, מבולבל ומוטרד. חמש דקות נשארו. הוא חש כיצד רצונו העז ואהבתו את התורה נוטים להכריע להישאר בישיבה לפחות עוד יום אחד, ואז כיצד מתקומם משהו בתוכו ושוב תקפו אותו המחשבות: "הלא תהיינה לי בושות איומות כשאחזור לפתע לבית המדרש כאילו כלום לא קרה. הלא כל הישיבה יודעת שהחלטתי לעזוב, ואף ערכו לי מסיבה גדולה. יתייחסו אלי כעל אדם בלתי יציב שמשנה דעתו מרגע לרגע?"
הדקות נקפו, ולבסוף הצליח אלחנן להתגבר על עצמו, ונשאר בישיבה על דעת שמחר יילך לעבודה. הוא הוריד את התיק, הוציא משם את הגמרא ונכנס לבית המדרש. וכאשר חשש כן היה: כל הלומדים סובבו את ראשם, שקט מביך השתרר והם הביטו בו בפליאה. "מה ארע כאן?" ניתן היה כמעט לשמוע את מחשבות כולם, "האם אלחנן השתגע? רק אתמול ערכנו לו מסיבת פרידה, וכבר חזר בו?"
אך אלחנן התגבר בכוחות אדירים על תחושותיו, התעלם מהמבטים הדוקרים, התיישב על מקומו בספסל האחורי והתחיל ללמוד. הוא ניסה לחזור על מה שלמדו אמש בישיבה, וכמו תמיד לא הצליח להתקדם. קושי גדול בחשבון 'תקע' אותו ולא אפשר לו להבין את החשבון בסוגיא…
בעוד התסכול גובר, אזר אלחנן אומץ, וכמנהגו מימים ימימה פנה אל הבחור שישב בסמוך והציב בפניו את הקושי. עיין הבחור בדברים, ומבט של פליאה עלה על פניו. "היודע אתה?" אמר לו, "אין זו סתם אי הבנה! זוהי קושיית הרשב"א על אתר, קושיא חמורה הניצבת בבסיס הסוגיא, וכל הראשונים מתחבטים לפותרה!"
אלחנן היה המום. בתדהמה שאל את הבחור: "הרשב"א? הרשב"א שואל את זה? אתה בודאי מתבלבל, השאלות שלי הם לא שאלות של הרשב"א…" הבחור חייך ואמר לו: "ניתי ספר ונחזי – בא איתי, ונראה את דברי הרשב"א בפנים". הלכו יחדיו לארון הספרים, פתחו את חידושי הרשב"א, ואכן כן, שאלתו ה'פשוטה' הופיעה שם, במילותיו הקדושות של הרשב"א.
כשכולו התרגשות, המשיך אלחנן בתלמודו בהתמדה גדולה, כשבמשך זמן הסדר התעמק עוד ועוד וזכה לכוון לעוד שתי שאלות נוספות שהופיעו בדברי המפרשים. עם תופעה כזאת מבורכת, לכוון לשלוש שאלות של המפרשים הוא לא נפגש עדיין בחייו. לאחר הסדר הפורה והמופלא, הוא החליט שלאחר שהקדוש ברוך הוא הראה לו בחוש כמה הוא יכול להצליח, עליו להשאר בישיבה ולמצות את כוחותיו. מני אותו יום זכה אלחנן לסייעתא דשמיא מופלאה, למד עוד ועוד והתקדם והתעלה, עד שזכה לצמוח לתלמיד חכם מופלג.
רבי משה מרדכי סיים את הסיפור, פנה אל רבי אלחנן ושאל: "רבי חנא, הסיפור נכון?" – "כן! כן!", השיב רבי חנא בהתרגשות, "זהו סיפור חיי…"
אלחנן הצעיר היה לבדו, מיואש, מתוסכל; אך מתוך הקושי הגדול ומתוך הבדידות, הוא זכה להעפיל ולהידבק בקדוש ברוך-הוא, שנאמר בו "ונשגב ה' לבדו".
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')