ברצוני לשתף אתכם בחוויה שחוויתי לפני מספר שנים. ה' יתברך זיכה אותי להקים בית של תורה, וברצון ההשגחה החלו חובות נערמים זה על גב זה – גמ"ח מפה, גמ"ח משם, ואני אנה אני בא. הגזירות הכלכליות (תשס"ג) נחתו על כולם, כך שהמצב היה תקוע.
והנה ה' יתברך הקרה לפני אירוע מחזק, אירוע שהאיר לי באור יקרות וממנו שאבתי אמונה ובטחון במי שאמר והיה העולם. המעשה היה ביהודי שחלה ר"ל והרופאים כבר היו נואשים. קרוביו נגשו למרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל ושאלו מה עוד הם יכולים לעשות בשבילו, לאחר שדרכי ההשתדלות כבר נסתתמו.
השיב מרן הגראי"ל בזה"ל: "לערבב"…
השומעים שלא הבינו את תשובתו, ביקשו הסבר, ומרן הסביר: 'לערבב' את הטיפולים עם תהילים. הוי אומר, להתפלל ולהרבות באמירת תהילים (ע"כ הסיפור).
הדברים האירו לי באור יקרות, שגם במצב הכי קריטי והכי פחות נעים, טרם נסתתמו הדרכים להיחלץ מהצרה. 'דרכי דוד' סלולות, תהילים המעורבבים עם השתדלות הטבעית יכולים להביא לניסים.
לקחתי את מעשה הזה למקום בו הייתי, והחלטתי 'לערבב' את החובות עם אמירת תהילים. חשבתי עם עצמי, איך אוכל לעמוד ב'קבלה' שכזו, מה מידת 'הערבוב' שביכולתי 'לערבב' באופן שלא יכביד עלי ויחזיק מעמד? והחלטתי, שכנגד כל גמ"ח שאקח – אומר 'קפיטל תהילים' (בכל יום).
מה אומר ומה אדבר, מרגע שהתחלתי מהלך זה ראיתי ס"ד מקיפה אותי מכל עבר.
שווה לנסות…
(משנתה של תורה)