"ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק" (מח, טז)
בפסוק זה תמהים המפרשים עד למאוד: כיצד מקדים יעקב את שמו לשם אבותיו – כביכול חשוב הוא מהם, וכי זו היא דרכו של יעקב?
כתוב במשנה (אבות פ"ב מ"ב): "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".
כשנתבונן בפסוקי התורה נגלה, כי הראשון בעולם שעסק ב'עבודה', היה אדם הראשון שהקריב קרבן. הראשון שעסק בגמילות חסדים היה נח, שבזמן ששהה בתיבה, מבוקר עד ערב היה עסוק רק בגמילות חסדים. התורה ניתנה אלפיים שנה לאחר מכן, מדוע סידרה המשנה את ה'תורה' לפני עבודה וגמילות חסדים?
רבי חיים מוולוז'ין בספרו 'רוח חיים', לומד ממשנה זו יסוד גדול: יכול היה אדם לעסוק בעבודה ובגמילות חסדים כל ימיו, ולהיות בטוח שבכך יזכה לחיי העולם הבא, אך כשיתחיל ללמוד תורה יתברר לו לפתע כי לא רק שהקרבנות שהקריב לא נחשבו קרבן, אלא אף חטא בכך שהקריב 'שחוטי חוץ'.
הט"ז (יו"ד סי' קס סק"א) אומר שלהלוות בריבית זה גם נקרא 'חסד'. אדם שילווה לחברו מיליון דולר בפריסת תשלומים חודשית לעשרים שנה, עם ריבית זעירה של דולר אחד לשנה, היש בעל חסד גדול ממנו?! אך התורה אומרת: זה לא חסד, זוהי עבירה! כל החסד שהיית סבור שעשית במשך עשרים שנה נחשב לך לחטא.
התורה – היא זו שקובעת מה נקרא עבודה ומה נקרא חסד, ולא הרגשות הטבעיים!
על דרך זו מבאר האדמו"ר ממטרסדורף בספרו 'בית ישראל השלם', את הסיבה שהקדים יעקב את שמו לשם אבותיו: יעקב אבינו נחשב עמוד התורה, אברהם אבינו – עמוד החסד ויצחק אבינו – עמוד העבודה.
כאמור, יכול אדם להרגיש 'קדוש' ולעסוק ב'חסד' כל היום. ובסופו של דבר מתברר שלפי התורה הוא פושע נאלח. דוגמא לכך הוא המושג שהתחדש בדורנו האחרון – 'המתת חסד'. הרופא הנואל חפץ בכל מאודו לעשות 'חסד' עם חולה סופני, מה הוא עושה? הורג אותו!
אותם הדברים אמורים גם כלפי המושג 'עבודה' – קרבנות. מי שאין ריח תורה בקרבו יכול לומר לעצמו: אני רוצה להביא קרבן, אך למה להתקמצן ולהביא כבש קטן, אביא פיל גדול…
לכן הקדים יעקב "ויקרא בהם שמי", קודם צריך את ה'תורה', ולאחר מכן "ושם אבותי אברהם ויצחק" – עבודה וגמילות חסדים.
מאותה הסיבה אנו אומרים בכל יום בתפילה: "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים ואהבת חסד". קודם תורה ורק אח"כ חסד!
בכל דבר שעושים, אפילו בחסד ובעבודה – חייבים דבר ראשון את התורה, כיון שבלי 'תורה' אפשר לעוות את המושגים 'חסד' ו'עבודה' ללא גבול!
זהו היסוד אותו חפץ היה יעקב אבינו להנחיל לבניו ברגעים נשגבים אלו.
ברכת יעקב – שבניו ינחלו את הסגולות שבשמות האבות
רבי יהודה צדקה זצ"ל בספרו 'קול יהודה', באר את משמעותה של ברכת יעקב לבניו, על פי מעשה שארע עם הרב מאיר להמן זצ"ל, רבה של קהילת החרדים במיינץ.
ביום מן הימים עמד רבי מאיר ליהמן לנסוע עם שניים מראשי קהילתו, לפגישה עם ראש ממשלת גרמניה בנוגע לענין חשוב של הקהילה.
הפגישה החשובה, אשר תוכננה זמן רב מראש, נועדה לשעה אחת עשרה בבוקר, וכיון שידע הרב ליהמן שנסיעה לעיר הבירה ברכבת לוקחת כשעה, סיכם עם ראשי הקהילה, שיצאו יחדיו ברכבת העומדת לצאת בשעה שמונה ארבעים וחמש בבוקר.
הרב ליהמן השכים קום באותו בוקר, ולאחר התפילה פנה לאכול ארוחת בוקר חפוזה בטרם יצא הוא למסע.
כשסיים לאכול, לבש את מעילו העליון, ועמד לצאת אל העגלה אשר המתינה לו בחוץ, והיתה אמורה לקחתו לתחנת הרכבת. אך בטרם הספיק לצאת מן החדר, שמע הוא קול נרגש מבעד לדלת: "אני חייב לדבר דחוף עם הרב!".
"לא תוכל לדבר כעת עם הרב!", שומע הוא את בני ביתו, "הוא נוסע עכשיו, ויחזור רק מחר".
"לא שייך לחכות למחר!", אומר הזר בתקיפות, "מדובר כאן בשאלה של פיקוח נפש!"
כששמע הרב ליהמן שמדובר בעניין של פיקוח נפש, פתח מיד את הדלת והזמין את הזר להיכנס, אל החדר נכנס איש מבוגר.
"האם כבוד הרב מכיר אותי?"
"לא אדוני, לא זכיתי. מה הענין?", שואל הרב בחיפזון.
"כבוד הרב אולי לא מכיר אותי, אולם אני מכירו היטב, לפני זמן רב זכיתי לשמוע את דרשתו…"
"אדוני, תסביר לי בבקשה, ומהר, כיצד יכול אני להציל חיי אדם?"
"מיד, מיד. אבל כבוד הרב דרש אז כל כך יפה, דמעות זלגו מעיני לאחר הדרשה. נחון אני בזיכרון טוב, ברוך ה', וכששבתי לביתי חזרתי על דבריו מילה במילה, האם רוצה כבוד הרב שאחזור עכשיו על דרשתו?"
"אדוני!" – אמר הרב ליהמן שנעמד על מקומו, "אני חייב לנסוע מיד! התעכבתי רק משום שהבנתי שמדובר בפיקוח נפש".
"טוב, אקצר. רציתי לספר לכבודו רק עד כמה עוררה בי דרשתו אמון בו, ולכך באתי כעת עד לכאן. כעת ישמע כבודו למה באתי אליו. נישאתי למזל טוב לפני כשלושים שנה".
"מזל טוב! בנין עדי עד! ומה זה קשור לפיקוח נפש?"
"עשרים וארבע שנים חייתי עם אשתי המנוחה, עד ש… אוי רבי, איזו אשה מיוחדת היתה היא…"
הרב ליהמן שראה כי עומד הוא להפסיד את הרכבת, קם בחופזה ממקומו וניגש לדלת. להוותו, נעמד האיש מלוא קומתו וחסם את הפתח. "הלא אמרתי לרב שמדובר בפיקוח נפש, כיצד חושב הוא לעזוב אותי כך?!"
"מה פיקוח נפש? אני מ-א-ד ממהר! נו, אמור בקיצור, במה מדובר?"
"ובכן, נסעתי לאמריקה לאור בקשת בני שאדור לצידו לעת זקנותי, כמה סבל בני זה במהלך המלחמה, אבל על כך אאריך הדיבור במועד אחר… בתי אמנם גרה כאן בגרמניה, ואף היא ביקשתני לדור לצידה, אך בני הוא עשיר גדול, ובכן, נסעתי לאמריקה…"
"אדוני!", – קרא הרב בייאוש – "מה בעצם אתה רוצה ממני?"
"מיד אגיע ללב הענין, נסעתי לאמריקה באניה, הנסיעה היתה נוחה, זכינו אפילו לקדש את הלבנה על האניה, אבל כבודו ממהר מה מאריך אני בדיבורים, החיים באמריקה לא מצאו חן בעיני, ועל כן שבתי לגרמניה, ואז שמעתי את הדרשה ההיא…"
"שוב הדרשה?!"
"סבלנות, אני מיד מסיים. כשחזרתי נולד בן לבתי, זו שכזכור דרה כאן. כובדתי בסנדקאות, הכל היה מוכן לברית, אך לפתע איבד התינוק את נשימתו".
"זה סיפור מאד מצער" – אמר הרב ליהמן – "אך במה יכול אני להועיל?"
"בבקשה לשמוע עד הסוף. לפני שבוע ילדה בתי בן אחר"
"אה, באת להזמין אותי להיות סנדק? אני לא יכול להיות מחר סנדק! שלום!"
"לא, לא באתי להציע לרב סנדקאות! מחר – אם ירצה ה' עומד הוא להיכנס בבריתו של אברהם אבינו, האם יכול אני שוב לקבל את הסנדקאות, ואם חלילה… מה אעשה כבוד הרב?"
"אל תקבל על עצמך את הסנדקאות! עכשיו תן לי כבר ללכת!"
הרב החל לרוץ לעבר המדרגות, אך האיש אחז בו בחוזקה. "עוד שאלה אחת! איך נקרא לילד?"
"איך תקרא לו?", ענה הרב – שהצליח בינתיים להיחלץ מלפיתתו – תוך שהוא מדלג במדרגות בחיפזון וקופץ לתוך העגלה, "תקרא לו: יעקב, משה, אהרן, דוד, יהונתן, גבריאל, לייב או כל שם שתמצא לנכון".
טרם נעלמה העגלה בעיקול הרחוב, הספיק הרב עוד לשמוע את הזקן קורא לעברו: "כמה חייב אני לשלם לכבודו? כמה יעלה לי הייעוץ…?"
כצפוי, כשהגיע הרב לתחנת הרכבת, לא נותר לו אלא לשמוע את שאון גלגליה המתרחקים. הוא שב לאחוריו בייאוש, וגילה את שני ראשי הקהילה אשר ביכרו שלא לנסוע בלעדיו.
הרכבת הבאה היתה אמורה לצאת רק בשעה אחת עשרה – שעה שבה אמורה היתה הפגישה להיות בעיצומה. למרות זאת נדברו הם לשוב לתחנה בסמוך למועד זה, תוך תקוה שיקבלם ראש הממשלה במועד מאוחר יותר.
מששבו לתחנת הרכבת גילו המוני בני אדם נרגשים הסובבים בתחנה. מה קרה? אסון מחריד! הרכבת שיצאה בשמונה ארבעים וחמש ירדה מהפסים, לא ידועים כרגע פרטים מדוייקים, אך ישנם ודאי כמה עשרות הרוגים.
הזקן היה בעצם שליח ההשגחה להצילם!
ברכבת של השעה אחת עשרה הגיעה המשלחת בשלום לעיר הבירה. ראש הממשלה הסכים לקבלם בשעה מאוחרת יותר, מתוך שחשש קודם לגורלם, משום שידע שאמורים היו הם לנסוע ברכבת שירדה מהפסים, האזין כעת לדבריהם ביתר תשומת לב, והענין שלשמו הגיעו סודר במהרה על הצד היותר טוב.
שנים עברו, הרב ליהמן הספיק כבר לשכוח מהמעשה, והנה ביום אחד, מגיע אל ביתו של הרב יהודי לא מוכר, יחד עם בנו – נער בר מצוה. "כבוד הרב!" אומר האיש, "באתי בזה להזמינו לשמחת בר המצוה של בני זה, שחי בזכות עצתו החכמה".
לקח לרב ליהמן כמה דקות להיזכר, אך משנזכר – הסכים למרות הטרחה לבוא לשמחה, מתוך רגשות הכרת הטוב על הנס שארע עמו באותו היום.
באולם גילה הוא את הזקן, זורח מאושר: "הנה כבוד הרב, זהו נכדי היקר יעקב משה אהרן דוד יהונתן גבריאל לייב! ב"ה זוכים אנו כעת לשמחת בר המצוה שלו! רבותי!", קרא הזקן תוך שהוא מפנה פניו לנוכחים, "זהו האיש שהציל את חיי נכדי, וברוב עדינותו סרב אף ליטול תשלום על כך"…
"אבל למה?" שאל הרב, "למה קראתם לילד בשמות רבים כל כך?"
"הרי הרב בעצמו ציוה כך! נחון אני ב"ה בזכרון טוב, זוכר אני היטב אף את דרשתו של הרב לפני שנים רבות, ויכולני לחזור עליה לפניו בעל פה…".
כעת כבר היתה לרב ליהמן סבלנות, להקשיב במשך שעה ארוכה לכל סיפוריו של הזקן על הקורות עמו בכל ימי חייו…
אומר הרב צדקה: מה רצה יעקב? שיקראו לבני יוסף בכמה שמות: מנשה אברהם יצחק ישראל? מה חסר היה להם בשם אחד?
יעקב אבינו לא חיפש שיקראו להם בכמה שמות, הוא רצה שהסגולות שישנן בשמות האבות הקדושים – תורה עבודה וגמילות חסדים, יהיו באפרים ומנשה, ועל כך מברכם "ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק".
(מתוך הספר ו'מתוק האור' בראשית)